הוא מדבר איתי שהוא לא יכול יותר,
שנמאס לו ממני,
שאני לא עושה לו את זה.

מה אתה רוצה, אני אומרת לו,
אני תמיד מפנקת אותך,
מבשלת לך,
מאכילה אותך,
מחממת אותך במיטה,
מזדיינת אתך,
שומעת את הקיטורים שלך,
משתתפת בלבטים,
בהרהורים ובקינות שלך.
אני תמיד שם בשבילך,
ואתה זורק אותי?

אני מצטער, הוא אמר,
אבל אני לא יכול להיות עם אישה עם זנב.

למה? אמרתי,
זה בסך הכול זנב,
מה הוא מפריע?

זה מזכיר לי חתולים,
ואת השטן,
הוא אמר.

זה סתם מחשבות שלא קשורות לכלום,
אמרתי לו,
גם לך היה זנב אם היה לך זנב.

אבל אין לי זנב, הוא אמר,
אני לא מבין ל-מה את מתכוונת.

אבל היה יכול להיות לך זנב.
אתה חושב שהייתי זורקת אותך אם היה לך זנב?
לא, בחיים לא.
הייתי מקבלת את הזנב שלך באהבה.

טוב,
זה יפה מצידך, הוא אמר,
אבל אני לא יכול לעשות את זה לגבייך.

אז כנראה שאתה לא הגבר בשבילי,
אמרתי בדמעות,
הגבר שלי שאמור להיות שלי
היה מקבל אותי גם עם הזנב.
כנראה שזה לא אתה,
ואני עדיין צריכה למצוא אותו.

כנראה, הוא אמר,
ויותר לא ראיתי אותו.

שוטטתי ברחובות עם הזנב שלי
וקוננתי על מר גורלי.
ואז אמרתי לעצמי -
למה את בוכה?
את יפה,
את חכמה,
את מקסימה,
את טובת-לב,
ואם הוא לא יודע להעריך את זה
בגלל זנב מטופש,
הוא לא ראוי לך.

המחשבה הזאת עשתה קצת חם בלב,
והלכתי הביתה שלי
ואוננתי
כי לא היה עכשיו עם מי,
ואז אמרתי לעצמי
שאני אמצא את הגבר שלי,
עם זנב או לא.

ובאמת מצאתי אותו.
היו לנו ימים טובים ביחד,
ולא היה אכפת לו בכלל שיש לי זנב.

אחרי שנה הוא התחיל להתרחק.
מה קרה, שאלתי אותו.
אני חושב שאני לא ראוי לך,
הוא אמר לי.
למה,
אתה בהחלט ראוי,
אמרתי לו.
אני לא סבור כך,
אני לא חושב שאת מוכנה לקבל אותי
כמו שאני.

למה, מה לא בסדר בך?
את כל-כך מושלמת,
וחכמה ויפה,
ואני מת עלייך,
אבל את לא צריכה אחד כמוני...
עם קרניים.

לא אכפת לי שיש לך קרניים,
אמרתי לו,
אני אוהבת את הקרניים שלך.
באמת?
הוא היה מופתע.
באמת-באמת,
אחלה קרניים יש לך,
סקסיות וחטובות,
אני מתה עליהן.

אז אם ככה,
אז הכול בסדר,
הוא אמר.

ובאמת התחתנו,
והבאנו ילד קטן,
שהיה חמוד ומתוק,
ואהבנו אותו מאוד,
ויום אחד הוא התחיל לבכות.
מה קרה, מתוקי?
שאלנו אותו.
אני לא טוב, הוא אמר.
למה?
אני שונה ממכם.
איך?
יש לי עור בצבע כחול.
זה לא מפריע לנו,
אמרנו לו...