כשהוא היה יוצא מהבית,
הוא היה מוריד את הפנים,
הולך עם ראש באדמה
כדי שלא יראו כמה הוא עצוב,
כמה עיניו כבויות.

הוא היה חוזר והוא היה בוכה,
כי מישהו הצליח להסתכל בפניו,
ולפעמים בעיניו.

ימים רבים הוא ניסה למצוא פתרון,
ולבסוף הכריז שמצא,
ואף עשה משהו בנידון.

הייתי שואלת מה,
והוא היה מחייך חיוך קטן ולא עונה,
אמר תראי.

ואז אותו הבוקר
הוא היה צריך ללכת לדואר
ששימש גם כבנק
כדי להפקיד כספים,
לקחת ולשלוח מכתבים.

דפקתי בדלת חדרו
ואמרתי לו שהוא צריך ללכת,
והוא אמר שהוא עוד רגע מוכן.

ישבתי ורקמתי את ציפת הכרית,
נהנית מחום אש האח,
כשהדלת נפתחה
והוא יצא ללא פנים.

צרחתי כמו משוגעת,
אבל הוא רק צחק.

במקום עיניים
היו שני חורים קטנים.
במקום פה
היה חור עגול.
חורים זעירים לנחיריים ואוזניים.

ראשו היה אדום
ומלא נימי דם
וחסר שיער.

הוא יצא מהבית,
וזה הרגע בו איבדתי את שפיותי.