בעצם הייתה לי מריצה. הייתי סוחב איתה בולי עץ בשביל שיהיה לנו
לחורף, לחמם את הבית. אחרי שחטבתי עץ, הייתי קוצץ אותו ככל
יכולתי, ומעמיס למריצה. זו לא הייתה עבודה קשה, כי גופי היה
חזק ומורגל בעבודות כגון אלה. הייתי גורר את המריצה, ידיים
אחורה מושכות בידיות המתכת הארוכות, ומגיע איתה עד לבית, שהיה
עשוי רובו מעץ. מעמיס את בולי העץ בערימה דמוית קיר, ומבקע את
בולי העץ לפנות ערב, כשרוחי הייתה טובה עליי, ומושיב את בולי
העץ המבוקעים בערימה חדשה, דמוית פירמידה. לקראת החורף הייתי
מכסה את הפירמידה ביריעות פלסטיק, ומשתמש בה לחמם את ביתי,
לעלות אש באח, לבשל ולחמם מים. זו הייתה עבודה מונוטונית
ומרגיעה. תמיד לקראת החורף עשיתי אותה.
לכן כשמצאתי את האישה המתה, ונשאלתי אם יש לי מריצה לקחת אותה
לקבורה ביישוב, אמרתי שאין לי, כי לא רציתי לטנף את המריצה בדם
וריח של גוויה. לעומת זאת התנדבתי לשאת את הגופה על גבי,
ולאמתו של דבר זה היה קל הרבה יותר. הדם שלה טפטף לי מתחת
לחולצה דרך הצווארון, ומגע שדייה ובטנה על גבי, שטרם הרקיבו,
היה נעים ומעורר מחשבות על סיפורים גותים. היה סיפור של אדגר
אלן פו שזכרתי במטושטש, בו היה מסופר על אישה שנקברה בחיים
בתוך קיר.
חפרתי את קברה בעצמי, ואפילו הכנתי שלט עץ על יתד מעל לתלולית
העפר בו נקברה. חשבתי שכך ראוי. לא ידעתי מה לכתוב על השלט, אז
כתבתי בצבע לבן ומברשת "פלונית אלמונית". לאמתו של דבר זה היה
די משעשע בעיניי. לאחר מכן חזרתי לעיסוקיי ושכחתי מכך.
עד אותו לילה של חורף, בו הייתה סערה חזקה, רוחות מהירות נשבו,
ברקים ורעמים התנפצו, ועצים נפלו ברעש ביער שסביב לי. שמעתי
מישהו קרב לדלת. הוא גרר את רגליו בגשם. קפאתי, ש-כן בוודאי
זהו אדם פצוע או חולה, או אולי מטורף. נשמעה דפיקה חזקה בדלת
העץ, ואני לקחתי את הרובה, דרכתי אותו, ופתחתי את הדלת.
לראשונה לא זיהיתי. משהו דמוי אישה רקובה מוכתמת באדמה רטובה
עמד על מפתני. ואז זיהיתי את האישה שנשאתי וקברתי לקראת החורף.
היא חייכה חיוך קטן ואני קפאתי בבעתה בעוד היא מושיטה את ידיה
אל גרוני... |