יושב מול הטלוויזיה, השמיכה עד מעל הראש
רואה טלוויזיה שלא רואה אותי
וזה בודד מאוד להיות קהל,
כשהמציג לא יודע בכלל שאתה קיים
הוא לא מחפש בעיניך אם אתה אוהב,
הוא לא מחפש ממך אנרגיה, ולכן גם לא מקבל
המסך היא פלטה שחורה-אפורה של כלום אטום
אני לא מתרגש מצפייה בטלוויזיה, כי זה לא בשבילי,
זה לא קורה בגללי, וזה היה מתרחש גם לו לא הייתי קיים
זה מתרחש גם כשאני עובר לחדר השני, או מכבה את המסך,
כמו שהרבה מאוד אנשים חיים טוב מאוד גם בלי לדעת שיש אותי

לפעמים יש לאדם הרגשה שהוא לא יכול לשלוט בה,
כאילו הכול נוצר למענו, כאילו הוא המרכז
כאילו הוא השמש, וכולם כוכבים החגים סביבו,
לפעמים מופיעים, לפעמים נעלמים
אבל בשביל כל אחד מהכוכבים האלה -
התפיסה היא שהם השמש היחידה, ואתה הוא עוד כוכב חולף

אני לא רואה אנשים ואותי כמו שמש וכוכבים,
אלא כחלקים שווים בערכם, אבל יחודים כל אחד בדרכו,
שמרכיבים כולם את השלם, ואני ביניהם
אין עוד אף-אחד כמוני,
אין עוד אף-אחד כמו כל אחד אחר
כל אחד ייחודי לעצמו, אבל שווה ערך לאחרים
וכאן אנחנו מתחילים להבין את האינטגרליות ביחסי אנוש.