היא סיפרה דברים שרציתי לדעת, וכאלו שלא.
הקשבתי לכל מילה, הרי לפני שנייה הכרנו,
קוראים לזה חיזור, אולי הִתְאַבְהֵבוּת,
כשנתקרב, אוכל לעיתים להעמיד פנים,
אוכל גם להפליץ או להניף גרפס עם חזון,
בשביל השלום וכדי לא לשמור בבטן, חס וחלילה.

דמיינתי אותה עירומה,
ואחר כך כילדה, לפני שעלתה ארצה,
מקפצת בשלוליות לונדון
עם קוקיות ומעיל תכלת עד הברכיים,
שרה שירי ביטלס ומזמינה את כולם להצטרף:

כדאי לכם! יש לוסי בשמיים,
ואחת בדיוק כמוה כאן במים,
שדה תותים הוא לנצח טוב,
אבל שדה שלוליות הוא הכי רטוֹב.

ואכן מצטרפים -
ציפור אדומת-חזה, סנאי קטנטן שנראה מהפכן,
קריאת עידוד של שוטר במדים מגוהצים,
יונת-ענק, הן אוהבות את גגות לונדון במיוחד,
שריקה של סבתא שמפתיעה אפילו את עצמה,
עגלון רזה, משועמם, מהמאה התשע-עשרה,
ועוד לוסי ועוד ועוד אחת.

עכשיו תורךָ.
הפתאומיות כופה עלי עוד כמה מעלות,
מסיר את הצעיף, מתמתח, מכחכח,
רחוק מלהתפשט, הרי לפני שנייה הכרנו,
קוראים לזה תקינות פוליטית
או טראומה מיחסים קודמים
או אינדיאני שהלך לאיבוד.
כשג'וליה מולי, עם ה-ג'יי הזו שמרחפת מעליה,
אני מעדיף עירום ביטלסי על פני ים-תיכוני,
ציוני או כל עירום אחר.

תמיד התבוננתי בקשתות של לילה,
אף פעם לא ראיתי אותן.
הנה עולה אחת, לבן-כסוף, מרהיבה ביופיה,
מתחילה אי שם בגלגול אחר
ובזווית הנכונה ננעצת לי בלב.