כביש שש לכיוון דרום. אחת ושלושים בצהריים. גבר כבן ארבעים
וחמש נוהג משאית איסוזו ומוביל צינורות ברזל שאורכם שלושה מטר
וקוטרם מאה מילימטר. לא פעם הוא מעיר את עצמו בנהיגה, ברגעים
בהם האנרגייה מאיימת לצנוח, בהמרת מטרים למילימטרים. זה שומר
עלי ערני ובנוסף מפעיל אצלי תאים אפורים, הוא אומר לזיווה אשתו
אהובתו, אם בתו. ככה היא מופיעה אצלו בנייד. אשתי אהובתי אם
בתי. יש לה גם צלצול מיוחד. Black magic woman של Santana. הוא
מוכן שהיא תצלצל שמונה פעמים ביום. אוהב לשמוע את ההלו שלה ואת
הנשימות הקטנות שלה בין המילים. בעיקר עכשיו, כשהיא נושאת
בבטנה עוד ילד אהבה כבר שמונה חודשים. הם יודעים שזה בן והם
מבסוטים עד השמיים.
הוא אמור לספק את הצינורות עד ארבע וחצי לדרום ים המלח. יש לו
מספיק זמן. הנה מצלצלת אשתו אהובתו אם בתו. הוא מתופף על ההגה,
מוריד מהירות, לוחץ על הכפתור ועונה לה כן אשתי אהובתי אם בתי.
שומע את הנשימה שלה. היא עוד לא אמרה הלו. הוא כבר יודע לזהות
שמשהו שונה. הכל בסדר היא עונה. יש לה שקט כזה בקול. כמו רוצה
להרגיע את עצמה ואותו. קדימה יקרה שלי הוא אומר, ספרי לי. ירדו
לי המים, היא אומרת והוא שומע את החשש בקולה. הוא מחפש שול
מספיק רחב לעצור בו ומוצא. היא יודעת שעוד רגע ירד מהמשאית.
הוא אוהב ללכת הלוך וחזור בזמן שיש לו שיחה חשובה. חוצמזה, הוא
לא אוהב את המטען הזה. תמיד פוחד שבאחת הירידות לסדום אחד
מהצינורות ישפד אותו. זה מן סיוט כזה שרודף אותו כבר שש שנים
וחצי, מאז שראו איזה סרט אימה מיותר.
יש תנועות הוא שואל. כן, הוא זז יפה היא עונה. ואיך את מרגישה
אהובתי. אני קצת בלחץ. אני יודעת שתגיע חזרה רק סביב תשע ואני
מרגישה קצת לא נח עם המחשבה שיתחילו צירים חזקים ואהיה לבד. את
זוכרת לנשום, נכון הוא ספק שואל ספק אומר. בפעם הקודמת הם
התחילו חמש שעות אחרי ירידת המים. גאיה בבית הוא שואל. עוד לא
צלצלתי אליה. אוקיי. הקשיבי מה נעשה. את תצלצלי לגאיה ובקשי
ממנה לבוא. אם תתחיל דינמיקה, סעו לבית חולים ונפגש שם. אני
אפרד מהמטען הזה הכי מהר שאני יכול ואגיע לנשום איתך יחד
וללחוץ לך על הגב התחתון והרגליים כמו שלמדנו בקורס. הוא יודע
שהיא מחייכת עכשיו. כשהיא מחייכת השאיפות שלה נעשות יותר
ארוכות. בסדר גמור היא אומרת ומבטיחה לצלצל לעדכן. הוא שולח לה
אלפי נשיקות בעיקר לבטן ולנקודת החן שהוא אוהב במיוחד מאחורי
אוזן שמאל וגם לשפתיים. אלו שלמעלה ואלו שלמטה. היא אוהבת
אותו.
בשלוש ורבע, שוב סנטנה. מה שלומך אשתי אהובתי אם בתי הנהדרת
הוא שואל. גאיה עונה לו שהתחילו צירים. היו כבר ארבעה. לא
סדירים אבל כמעט דקה כל אחד. וזיווה קצת חיוורת היא מוסיפה.
שאול מאותת ימינה חייב לעצור. אלוהים אוהב אותו וזה שול
מצויין. מדליק אורות חרום, יורד מהמשאית, אומר לגאיה שיצאו כבר
לבית חולים ומבקש את זיווה. על הדרך מתכנן להשתין. הוא מתחיל
ללכת לעבר השיחים ומתחיל עם הנשימות ועובר לשלוח נישוקים
ולטיפות. מפרט לאשתו אהובתו אם בתו מה יעשה לך ואיך. אוהב
להצחיק אותה, להתגרות בה, להרעיד ולפנק אותה. הנשימות שלה
צוחקות ומתערבבות עם כאב. הוא חש אותה. כל כך רוצה להיות שם
איתה. אם היה נשאר בהוראה, כבר היה עושה לה מסאג' וממלא
אמבטיה. אבל הם צריכים כסף ובזכות הצבא יש לו רשיון ג' והוא
מרוויח יפה. ארבע נפשות בשני חדרים זה כבר די צפוף. בואי ננשום
עוד ביחד הוא מנחה אותה בדרך חזרה למשאית. המשאית שלי!!! הוא
צורח לה באוזן. המשאית!! WTF!!! בייבי, היא אומרת לו. בייבי.
מה קורה מותק. ספר לי. אני לא מאמין!! גנבו לי אותה!! שוב
אלהים עושה לו נס והוא רואה ניידת משטרה מגיעה משמאלו. מחליט
לעצור אותו בכל מחיר. הוא עושה סימנים וקופץ כמו פסיכי. הניידת
עוצרת לו. הוא שוטח את הסיפור, מתאר את האיסוזו, המספר שלה,
המטען, היעד. הם משאירים אותו שם ומתחילים לדלוק אחרי המשאית.
שאולי! הוא שומע מתוך הסלולרי. זו גאיה. היא מקווה שהכל יסתדר
ואומרת שיפגשו בבית חולים.

שני בחורים צעירים בברלינגו לבנה בדרך לעין יהב. אולי בני
עשרים וחמש. שניהם עם משקפי שמש. הנהג מזגזג מדי פעם אבל מרגיש
בטוח. יודע מי מאחוריו. משתמש היטב במראות. קנו חומר טוב
בשלושת אלפים ומתכננים למכור בעשרים וחמש. מדי פעם הם מתפוצצים
מצחוק. אם נרביץ חמש כאלה, נוכל לעוף מפה לשנה שלמה, אומר
הבחור שליד הנהג. הנהג מזכיר לו שהוא גמר עם נסיעות. שהבטיח
לדליה שיתחילו לחשוב על קניית דירה. ברגע שיגיע למאה אלף,
מתכוון לפרוש ולמצוא עבודה כמו בן אדם. ביולי יהיה בן שלושים
ושלוש. איך אני כל הזמן שוכח, אומר כמעט לעצמו הבחור שליד
הנהג. באמת איך אומר הנהג ומסמן לו לגלגל אחת קטנה.
הם מעשנים אותה ביחד וחולמים על סטארט אפ שיקימו יום אחד ויעשו
בוחטה. נשמעת סירנה.  צ'קלקה כחולה נראית רחוק מאחור. הנהג
לוחץ את ימין על הדוושה וטס על מאה ארבעים וחמש. אין מצב אחי
הוא אומר. אני מעלים אותנו. הוא קולט משאית עם אורות חרום
ומחליט להקשיב לביצים שלו. חותך מכוניות כמו משוגע, עוצר לפני
המשאית, הספיק לראות שאין אף אחד במושב הנהג. ראוביק אתה גדול
אומר חברו, לוקח את שני התיקים ושניהם מטפסים על המשאית
ומתיישבים. תודה לך אלוהים אומר הנהג כשרואה את המפתחות
בסוויטש. חסכת לנו זמן. מניע את המשאית ומתחיל לסוע. ברק אחי,
תודה שזה גדול! הוא שם גז, נהנה מהגובה. מאז הצבא לא היה על
משאית.  שים גז אחי, אומר ברק שהקטע שלו זה מהירות. היה שמח
לנהוג בעצמו עכשיו, אבל יודע שראוביק לא סומך על אף אחד בחזור.
מילא בהלוך. הסירנה נשמעת שוב. ראוביק מאיץ ונוהג כמו מטורף.
עוקף מכוניות, לוחץ על הברקס ועל מעצור היד כדי לשבור
בפתאומיות. אפשר לשמוע ולהריח את שריפת הצמיגים. הניידת מתקרבת
וקוראת בכריזה לעצור.
תמות נפשי עם פלשתים ועם דליה לפני שאעצור, צוחק ראוביק ומביט
בברק שמהנהן בראשו ומחייך מאוזן לאוזן.  קצת לפני הפניה שמאלה
ללהבים מפתיעה אותם חבורת רוכבי אופניים וראוביק חותך את ההגה
שמאלה כדי לא לפגוע בהם, ומיד שובר שוב ימינה. שבירה חדה מדי
והוא מאבד שליטה על ההגה. המשאית על כל שבעת הטונות שלה
הסתובבה במקום, נפלה על צדה השמאלי מגרדת בגסות וברעש גדול את
השול השמאלי לאורך עשרים ושמונה מטר, נדחסת לתוך עצמה.

השוטרים מזעיקים את כיבוי האש ואת מד"א. שני בחורים כלואים
במשאית. שבעה צינורות חדרו לקבינה.


מזדה אפורה ובתוכה אישה. בדיוק אחרי טיפול עשרת אלפים וטנק דלק
מלא. בדרך לסורוקה, לראות חבר יקר שנמצא בטיפול נמרץ ומצבו
מדרדר. מקפידה לא לעבור מאה עשרים וחמישה קמ"ש. יודעת שלא
תצליח להגיע לשעות הביקור ומקווה שיתנו לה להכנס בכל זאת. יש
לה קשרים בפגיה שם. מישהו כבר יגיד משהו למי שצריך והכל יסתדר.
היא יודעת שהכל יסתדר. ככה היא. היא תגיע בעוד חמישים דקות. לא
אוהבת לנהוג. הכביש מלחיץ אותה. קשה לה לצפות נהיגה של אחרים.
יש כמה נהגים מטורפים שצריך להזהר מהם. היא מורידה מהירות
ודואגת להשאר בימין. הטלפון מצלצל. היא כבר לא צריכה למהר אומר
לה בשקט הקול מהצד השני. היא ממאנת להבין. חייבת לעצור. כואב
לה בחזה. מאותתת ימינה. רואה ברלינגו לבנה עומדת בשוליים. היא
עוצרת לפניה. מקבלת את כל הפרטים. המערכות קרסו בזו אחר זו.
שפעת שהסתבכה מאוד. לא הגיב לתרופות. היא שומעת ובוכה. אומרת
שתבוא בכל זאת. הם מנתקים. שולחת יד לחבילת הממחטות ומקנחת את
האף. איך אפשר לסוע ככה עם עיניים נפוחות היא שואלת את עצמה -
רואה שני פנסים אדומים במקום עיניים במראה. מישהו דופק לה על
החלון והיא נבהלת. גבר עם זקן צרפתי. נראה נורמאלי. חמוד. היא
פותחת לכדי רבע את החלון והוא שואל אותה אם הכל בסדר. הדמעות
פורצות ממנה בלי כל שליטה. מה קרה הוא שואל. היא לא מצליחה
להוציא מילה. הדמעות חונקות אותה. איך אפשר לעזור לך הוא שואל.
היא לוקחת נשימה ועוד אחת. חבר יקר שלי נפטר ממש עכשיו היא
אומרת. קיוויתי לראות אותו ולא הספקתי. אני כל כך מצטער לשמוע
הוא אומר. מביט בה והיא רואה שיש לו עיניים טובות.
את במקרה בדרך לסורוקה הוא שואל. איך אתה יודע היא שואלת
בהפתעה. עשיתי אחד ועוד אחד הוא מחייך. אני אמור לפגוש שם את
אשתי. ירדו לה המים. אשמח לטרמפ אם זה בסדר מצידך.  בהחלט אשמח
היא אומרת לעצמה ומדמיינת שהוא נוהג במקומה.  היא פותחת את
המנעול המרכזי. היא תמיד נועלת את כל הדלתות. בוא, כנס, היא
אומרת. מוחטת את אפה, סוגרת את החלון שלו ובלי לדעת מאיפה זה
בא לה, היא שואלת אם זה בסדר שיראה לה תעודה מזהה. הוא אומר
ודאי ודאי ודאי ומוציא את הארנק. שולף רשיון נהיגה ותעודת
זהות. שאול פלס, תאריך לידה 16/4/72, נשוי פלוס אחת, להבים.
שאול, היא אומרת לו בולעת את הדמעות, תוכל אתה לנהוג לשם. אני
לא חושבת שזה בטיחותי שאנהג עם העיניים האלה. שאול עונה בחיוב
ויוצא מהאוטו. היא עוברת צד בתוך האוטו. רואים שהיא מתורגלת.
שאול נכנס ומתיישב. מזיז את הכסא מעט לאחור, מסדר את המראות.
מסתכל עליה ושואל אם היא בסדר. היא מתייפחת ועונה שכן. הוא
מתחיל לסוע. הרבה לפני בית קמה כבר סיפר לה על המשאית ועל
זיווה.
הם מחנים בחניה שליד המיון בסורוקה. משמאלם, נכנס אמבולנס
בשעטה, עצר בכניסה למיון שבדיוק יוצאות ממנו שתי מיטות על
גלגלים. הם רואים צוות רפואי מעביר שתי גופות או שני גופים. מה
שלא יהיה, שניים. אולי שתיים למיטות, ויש בהילות בצוות.
שרק נהיה בריאים הם אומרים זו לזה ולוחצים ידיים.  היא עולה
לטיפול נמרץ והוא למחלקת יולדות.

ברק מת במקום וראוביק איבד את הגפיים התחתונות.
הם קראו לו דניאל כבר משבוע ארבע עשרה ועכשיו זיוה היא אשתי
אהובתי אם ילדיי.
בעולמה הפרטי שלה, דן אחד, נדיר כל כך ויקר, שחי חיים מלאים
איננו. היא יודעת שאין זה עניין של צדק. מאחלת לעצמה להיות
ראויה לחיים האלה. כמוהו.