מצלצל בפעמון, איש לא עונה
רסיסים של אור על מפתנך
באתי מארצות החופש לאהוב דמותך
באתי מתוך אלפי חוטים של תהיות שנפרמו לבסוף

מצלצל בפעמון, איש לא עונה
פעם היית מבקשת מאוד את קרבתי
הדירה שקטה, כמו פעמים רבות לפני
קולות המילים שלנו היו חותכות את האוויר,
בנשיפה, באנחה

דופק בדלת, את לא עונה
אולי הלכת למקום בו לא ימצאו אותך
בחדר הריק אנחנו מילאנו אותו
הרוח שנשבה בקירות ומילאה את הנפש,
בעודנו צמאים ומרווים

אני יורד במדרגות, זה אותו רחוב
לא מקבל אותי כמו פעם, נראה כל-כך מוכר
אני יודע איפה את יישנה, אני יודע הרגלים
אבל אולי הם נמחקו במלאכת הצללים

איפה אותם ימים מוארים?