אין בעיה, אנשים. אם אתם רוצים אותי מטורף, אהיה מטורף.
כי באמת נמאס לי לכתוב חומר לעוס.
זה לא עצם הכתיבה לבדה, הרי אני כותב מה שאני חושב,
ונמאס לי לחשוב חומר לעוס.
אומרים שאלוהים שלח כבר שליחים, ויש תקווה שבאה מפתח תקווה,
וצריך לשמור על דרך ארץ, ושלעם ישראל יש תפקיד במחשבת הבריאה.
אבל בינתיים, במסך כמו בחיים, אני מורח סביבי סמרק,
ומה תגידו... הלב שלי הפסיק לפעום,
מרוב זה שאני פחדתי לאבד את השפיות.
אבל מה שווה השפיות, אם המוח לא חושב,
והחיים נראים כמו בלון אדום נפוח שדוהה למעלה ולא מגיע.
אני לא רוצה לספור כדורים. אני לא רוצה להיות "בסדר" אם אנשים
מנצלים את זה.
אני לא הולך לפגוע באף-אחד ואחת, אבל ממש נמאס לי להיות בסדר.
אני רוצה לשחרר את הבלמים של מוחי ולבי, ולחיות, באמת, כמה
שאפשר.
תמיד הכניסו בי פחדים מפני עצמי. אנשי מקצוע, עובדים
סוציאליים,
לא עוד. עד מתי אשב בשבי של כלא תודעתי?
אני רוצה לחיות, ואין לי עוד הרבה זמן לזה,
ולא תהיה פעם נוספת בה אני אהיה אני.