[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מיקי אלטמן
/
דו''ח תנועה

"סוזוקי אלטו לבנה, חוזר, סוזוקי אלטו לבנה. תעצרו אותה ואני
מיד מגיע".
כך, בטון מלא חשיבות עצמית נבח השוטר אלברט אוחיון לתוך
המיקרופון שהשתלשל מכתפו. אחר כך הניח באיטיות את מצלמת
המהירות על המושב שלצידו. הוא יצא מהניידת ומיד חזר אליה כי
שכח לקחת את הכובע. הוא שב ופתח את דלת הניידת, התכופף והושיט
יד לעבר לוח המחוונים כדי לתפוס את הכובע שנח עליו. בבואו
להזדקף, נתקל ראשו בדופן הדלת והוא מיהר לשחרר קללה שעזרה לו
להתגבר על כאב המַכָּה. בעודו חובש את הכובע הצטער שקילל
וקיווה בכול ליבו ששני הצוערים שעצרו את הרכב העבריין, לא שמעו
אותה בַּקֶשֶר.
בבוקר, כשפגש לראשונה את צמד תלמידיו, הוא הסביר להם שבניגוד
לכול מה שלימדו אותם בבית הספר לשוטרים, התכונה החשובה ביותר
לשוטר היא קור רוח. "לא משנה אם אתה צריך להתעמת עם מפגע חמוש
או עם אזרח אלים" אמר להם בידענות "תמיד חשוב לשמור על קור
רוח". שני הצוערים, שוטר ושוטרת צעירים בתחילת דרכם, הביטו בו
בהערצה כנועה. והנה עכשיו, מכה קטנה בראש וכבר הוא מאבד את
שלוותו ומקלל. אלברט אוחיון כעס על עצמו. "יכולת להתאפק" נזף
על עצמו בלי קול, "לפחות היום כששני הגוזלים האלה צמודים
אליך".
הוא היטיב את כובעו, סילק קמט בלתי נראה מחולצתו וצעד לעבר שני
הצוערים שעמדו ליד המכונית המעוכבת. הוא הקפיד ללכת לעברם
בהליכה מדודה. מניסיונו ידע שהליכה מהירה מדי תשדר תחושה של
חוסר ביטחון והליכה איטית מדי תשדר זלזול. לפיכך צעד זקוף קומה
ובקצב בינוני. ע"י כך קיווה גם להגביר את המתח אצל הנהג
העבריין וגם להקנות תחושת בטחון לשני אפרוחיו. יותר מכול הוא
רצה ללמד את שני החמודים פרק בהלכות שיטור. הרי מי כמוהו ראוי
להרביץ את תורת המשטרה בשני פרחי שוטרים צמאי דעת. הרצון
להצליח במשימה החינוכית בער בו כדי להוכיח שגם הוא יכול. הוא
היה השוטר הוותיק ביותר בתחנה וניסיון הוא שמו השני. אז מה אם
לא קוּדם לקצונה, אז מה אם אחרים שהתגייסו אחריו חולפים על
פניו ברכבם הצמוד מבלי לעצור לו לטרמפ. אז מה אם משכורתו שלא
התעדכנה כבר שנים מספיקה אך בקושי להוצאות הבית. כול אלה הן
זוטות המתגמדות אל מול תחושת האושר שחווה כאשר מפקד התחנה ביקש
ממנו לשמש כמנחה מקצועי לשני צוערים ביום המחרת. אתם מבינים?
מפקד התחנה בכבודו ובעצמו מוצא אותו, אלברט אוחיון, כראוי לשמש
חונך לדור הבא של שוטרי ישראל. היש הבעת הוקרה גדולה מזו? באחת
נשתכחו כול עלבונות העבר וקומתו נזדקפה כצמרת ברוש. בערב,
נדהמה אשתו כשנכנס הביתה מחייך וחיבק אותה כאילו ולא חלפו
עשרים וחמש שנה מיום נישואיהם.
בבוקר, כשפגש את השניים על מדרגות התחנה, הם הזדקפו והצדיעו לו
כאילו והיה מפקד המרחב לפחות. כשסיים לתדרך אותם על חובת קור
הרוח, המשיך ודיבר בקול רשמי גם על חשיבות העמידה האיתנה מול
האזרח החשוד. "אתם תתעקשו ולא תוותרו. משוטר לא יעשו צחוק" אמר
והביט בגאווה כיצד הם רושמים את דבריו בפנקס קטן ששלפו מכיס
חולצתם. לאחר מכן הוא הסיע אותם לגזרת הפעילות, קבע היכן יעמדו
והדריך אותם להמתין להוראתו בַּקשר לעצור מכונית שתיתפס במד
הלייזר שבידיו.
שעה ארוכה המתינו ושום טרף לא ניצוד. חשד התגנב לליבו שהוא
עומד בנקודה גלויה מדי המאפשרת לנהגים להאט טרם כניסתם לטווח
הלייזר. "פאדיחה" אמר לעצמו "מה יחשבו השניים עליו?". בעודו
שוקל שינוי מיקום הבהב המכשיר שבידו. בעינית הוא צפה ברכב
הנוסע במהירות חריגה. מיד נתן את ההוראה בקשר, הסיט מבטו מהמסך
הקטן וראה איך שני הצוערים מורידים את הרכב העבריין לשולי
הכביש.
"בוצע" הם שידרו לו בקול נרגש והוא, נרגש לא פחות להתחיל
בשיעור, התקדם לעברם. עוד צעד אחד והנה הצוער, פניו מתוחות,
מושיט לעברו בצייתנות את מסמכי הנהג העבריין ומסנן בחיוך
מזלזל:"נהגת...". את המשך דבריו לא שמע. הוא הביט בנהגת וליבו
החסיר פעימה.
בבוקר, כשנפרד מאשתו בנשיקה חפוזה על הלחי, לא חשב שישובו
להתראות כול כך מהר. והנה עכשיו הוא עומד מעליה והיא, שתי ידיה
על ההגה והוא מזהה אודם של כעס מתחיל להתפשט על לחייה ועיניה
מביטות בו במבט משפד.
הוא כעס על עצמו על שמרוב להיטות להרשים את השניים, לא שם לב
שהמכונית הנראית במסך המכשיר היא מכוניתם. מעבר לכעס הייתה
התלבטות. מה יעשה כעת? האם לשחרר אותה בלי דו"ח? לו היה לבדו,
היה ממהר לשלחה לדרך בליווי התנצלות מחויכת. אבל עכשיו? כששני
המיקרובים העלובים האלה מסתובבים לו בין הרגליים, איך יוכל
לפוטרה בלא כלום? הרי שני העכברים האלה יבינו מיד שאין שחר
לדיבוריו על עמידה איתנה מול האזרח העבריין. עקב כך, דמותו
הפדגוגית תתמוסס מיידית בעיניהם. ואם לא די בכול אלה, לא היה
לו ספק שהשניים  ירוצו מיד להלשין למפקד התחנה והוא יצטרך
להסביר מדוע שחרר עבריינית בלי דו"ח וקנס. מן הצד השני, אם
יתעקש למצות את הדין עם אשתו, היא בוודאי תתלונן באזני חברותיה
נשות השוטרים והוא יהפוך מושא ללעגם. כי ממתי בעל קונס את
אשתו? אוי לבושה. ומה עם חסרון הכיס שיגרום לעצמו? והסצנה
שתעשה לו בערב?
אלברט אוחיון זיהה חוסר סבלנות מתגבר והולך אצל אשתו, מעין
רעידות מקדימות בלחייה לפני התפרצות הר הגעש. הוא ידע שתיכף
תנבח עליו בקולה צרוב הסיגריות "עוד הרבה זמן תעכב אותי פה
מלקחת את אימא שלך לקופת חולים?!". ואז, מה יאמר לצמד הטרדנים?
בניסיון להרגיע את אשתו, הוא קרץ לעברה פעם ועוד פעם ובלבד
שתשתוק אבל היא הטתה את ראשה לעברו בחוסר הבנה. הוא חשש שתתחיל
לדבר. היה לו ברור שהוא חייב לעשות מעשה בטרם יהיה מאוחר מדי.
"שכל אחד מכם יבדוק את מספר הרכב, אחד מקדימה והשני מאחור" אמר
בהברקה של רגע לשני הספיחים המיותרים. הוא ניצל את הליכתם של
השניים לקצות הרכב כדי לסמן לאשתו שתשתוק ושוב קרץ לה בתקווה
שתבין את מצוקתו.
כשחזרו השניים אל אלברט אוחיון ובישרו שהמספר מקדימה ומאחורה
זהה, הוא שלף את פנקס הדו"חות מחגורו ורשם במהירות דו"ח על
מהירות חריגה. הוא נמנע מלהביט בעיני אשתו כשעשה עצמו כאילו
הוא מושיט לה את הנייר המרשיע אבל ברגע האחרון השאיר את הדו"ח
בכף ידו ומיהר להטמינו עמוק בכיסו. הוא וידא ששתי הצרעות
המסוכנות לא הבחינו בתרגיל שעשה ונרגע סופית כשאשתו הפליגה
לדרכה.
בסיום המשמרת ניגש מבויש לסניף הדואר שליד התחנה ושילם את
הדו"ח.
בדבר אחד לא טעה. אכן הייתה סצנה קולנית במיוחד אותו ערב
בביתם. שעה קלה אחר כך, כשהשקט שב לשרור בבית, אמרה לו אשתו
ביבושת:"אתה צריך להזמין תור אצל רופא".
"למה?" הוא שאל.
"כי יש לך טיקים בעין. אתה קורץ כול הזמן".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מכיוון שאתה חרא
של בנאדם חסר
תרבות ויכולת
מילולית להביע
את כוונותיך
והסברייך ללא
קללות. אבקש,
להוציא/למחוק את
כל שירי
התמימים,
מהאתר הזוועתי
הזה שקרוי: במה
חדשה.

לאלתר!!!!!!!!!!!!

אין לי רצון עוד
להיות חלק
מתת-תרבות זו בה
העורך של האתר
שולח תגובות
נאצה למיילים של
המשוררים.

תודה ושלום



בימאיסט במשבר


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/2/18 7:59
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיקי אלטמן

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה