זה יכול היה להיות סיפור פשוט על ילדוּת תמימה ומאושרת בבית
קטן ליד הים, אבל החיים אף פעם לא יהיו סיפור פשוט גם אם
לפעמים יש בהם סוף טוב. אז ילדוּת הייתה שם, גם תמימות. אבל
אושר? ממש לא. והעדות הטובה ביותר לכך היא הזעם שנותר קבור
עמוק בנשמה, מכוסה בשכבה עבה של אבק השנים, מחכה בסבלנות אין
קץ לשוב ולפרוץ.
אותו זעם לא נזקק להרבה כדי לקום כעוף החול. רק לסדק צר דרכו
נכנס לפתע אור היום המסמא לתוך תיבת הדואר במרכז החלוקה של
המושב. לו ידעה מראש מה ממתין לה שם, לא הייתה טורחת להכניס את
המפתח הקטן לחור המנעול, לסובבו ולפתוח את הדלת הקטנה המכַסָה
על הכוך האפל, נוצֵר הסוד. שם בתוך תיבת הדואר היא ראתה מכתב
לבן הממתין לנמענו. לא הייתי שם כדי להזהיר ולצעוק שלא תושיט
ידה, שתתרחק מהמקום. אז היא השחילה יד, חילצה את המכתב
מאפלוליות התיבה, הביטה בו והסתחררה. רגע לפני שתיפול צנחה
לתוך כיסא קרוב ונשמה בכבדות. הטראומה שהוחבאה שנים, שבה
והרימה ראש.
בחזיתה של המעטפה הלבנה התנוסס בגאון, בגדול סמל בית הספר
ההוא. כאן על המעטפה הוא בצבע שחור אבל היא זכרה אותו בלבן על
רקע הכחול הכהה של החולצות ששרפה בחצר הבית אחרי שנאלצה לעזוב
את בית הספר. "כנס מחזורים" נרשם על המעטפה שבידה והיא לא
הבינה מה פתאום היא מוזמנת, שהרי מעולם לא סיימה את אותו בית
ספר וגם אז עם המורה לאנגלית שאלה את עצמה "מה פתאום אני".
חבר מושב חלף על פניה. היא ראתה אותו במטושטש  ושמעה אותו שואל
בדאגה אם הכול בסדר. כן, גם אז נשאלה בדיוק אותה השאלה והיא לא
הייתה מסוגלת להשיב. עכשיו חבר המושב  שאל "אולי תרצי כוס מים,
את נורא חיוורת". היא הנידה ראש לשלילה. שוב, לא הייתה מסוגלת
להשיב. רק שיעזבו אותה בשקט, יתנו לה להחזיר את הנשימה ואז
תוכל לחזור הביתה. וכשתגיע, תנעל אחריה את הדלת, תכנס למקלחת
ותקרצף את גופה בכול הכוח בדיוק כמו שעשתה אז לפני שנים , כשזה
קרה.
עכשיו היא סבתא צעירה אבל אז הייתה בת כמה? ארבע עשרה בקושי.
תלמידת תיכון לא מתבלטת, כמעט בלתי מורגשת. היו בכיתה תלמידות
טובות ממנה, יפות ממנה, מפותחות ממנה. לא שהייתה בתחתית החבית
אבל מרוב שהייתה אי שם באמצע, ספק אם דמותה הותירה רושם כלשהו
על מוריה. חוץ מהמורה לאנגלית.
בתוך ים השביעיות והשמיניות שנערמו זה על כתפיו של זה בטור
אנכי בתעודת השליש, זהר לו חמש אחד. באנגלית. הוא הבהב כזרקור
המאפיל על כול שאר הישגיה וגרם דאגה אצל הוריה שעיינו בתעודה
בקפידה. "כדאי שתדברו עם המורה לאנגלית" הציעה להם המחנכת והם
התאמצו והגיעו אליו בשעת הקבלה השבועית שלו. זוג הורים צעירים
יושב בחדר המורים מול מורה לאנגלית ותיק, מנוסה שגורל בתם
בידיו. הוא בחש באיטיות את כוס התה שלפניו ונזקק לכמה דקות כדי
להבין מיהי בתם. האם באמת לא ידע או שמא הייתה זו הצגה, אין
לדעת. בינתיים הביטו ההורים באצבעותיו הארוכות, בעורו דמוי
הקלף הלבן, בקמטי פניו ובחליפה ההדורה שלבש. לעומתו, האבא לבש
בגדי עבודה שכתמי סיד דבקו בהם והאימא בשמלת קיבוץ שימיה
הטובים הרחק מאחור. שניהם הודו למזלם הטוב כששמעו לבסוף את
המילים שהוציא מפיו איש הקלף.
היא עצמה לא הייתה בפגישה, אבל ההורים, חדורי תחושת הכרת תודה,
חזרו בערב על הסידור שהגה: "אתם תשימו מאתיים במעטפה ואני
אלמד אותה כאן בשעה החופשית שלי".  
היא ידעה היכן נמצא חדר המורים אבל מעולם לפני כן לא נכנסה
פנימה. עכשיו עמדה מול הדלת הסגורה והחזיקה חזק בידה את המעטפה
עם הכסף. "תיזהרי שלא לאבד" הזהירה אותה אימא בבוקר, והיא ילדה
צייתנית שכמוה הידקה חזק את האצבעות הסוגרות על המעטפה עד
שהלבינו. היא פתחה בחשש את הדלת וראתה את המורה לאנגלית יושב
ליד אחד השולחנות, סיגריה בידו האחת וספר לימוד בידו השנייה.
הוא חייך וקם לעברה כמי שחיכה זמן רב מדי. כשהתקרבה לשולחן שם
ידו על שכמה בתנועת הכְוונה  והיא מיהרה להתיישב במבוכה. הוא
פתח את ספר הלימוד שהכירה וביקש שתקרא. היא הביטה על האותיות
ששטו מול עיניה בדף. הוא העביר יד על זנב הסוס שלה בניסיון
להרגיעה, או כך לפחות חשבה, והיא מיהרה לכנס את האותיות שזיהתה
והחלה קוראת בלחיים אדומות מבושה. פעם ופעמיים תיקן אותה
וכשהגיעה לסוף הדף הוא סגר את הספר. הוא שיבח את קריאתה והורה
לה לבוא באותה השעה בשבוע הבא. היא מסרה לו את המעטפה והוא
לקח. היא נשמה לרווחה שהמעטפה הגיעה בשלום ליעד.
בשבוע שלאחר מכן נכנסה לחדר המורים בחשש פחוּת. שוב הוא קם
לקראתה והניח ידו על שכמה כדי שתשב. בסיום הקריאה כשביקשה
למסור לו את המעטפה הוא ביקש שתעשה זאת בחדר השיכפול הצמוד
לחדר המורים. והיא צייתנית שכמוה הלכה אחריו כשפתח את דלת
החדרון. ריח חריף של נוזל השכפול הכה באפה. בעודה מנסה להסתגל
לריח, הוא הצמידה במהירות אל הקיר, התכופף מעט ונשק בחוזקה על
שפתיה. היא לא זזה. מרוב תדהמה גם לא נשמה. לא, היא לא יודעת
היום כשם שלא ידעה אז, מה בדיוק הרגישה. ראשה היה ריק וליבה
חלול. היא הבינה מיד שמשהו חריג, לא תקין מתרחש. היה לה ברור
שהיא רוצה לצאת מן הכלוב. היא זכרה דיבורים בין החברות על
נשיקות ראשונות עם בנים, מה מרגישים, מי כבר הצליחה. כלום מכול
זה לא היה שם ליד מכונת השכפול. היא לא זכרה שלקח ממנה את
המעטפה ואפילו לא את רגע היציאה מחדר המורים. היא לא ידעה
להסביר לעצמה מה ולמה קרה אבל כשבאה הביתה חשה כאילו נתגלגלה
ברצפת רפת וכולה מזוהמת ממנו.  היא מיהרה למלא האמבט במים
רותחים והתקרצפה עד שעורה האדים כעגבניה. שעות שכבה באמבט
וכשמימיו התקררו, נשארה במים מתוך הבנה  שזה העונש הראוי לה על
שגרמה למורה לנשקה.
בערב אמרה להוריה שאינה רוצה להמשיך בלימוד הפרטי אצל המורה
לאנגלית. אימה שאלה בחשש אם הכול בסדר והיא לא העיזה לספר.
האימא צעקה עליה שבלי אנגלית לא תהיה לה בגרות ובלי בגרות אף
אחד לא יסתכל עליה. היא חשבה בלב שאחרי מה שהמורה עשה, ממילא
איש לא ירצה בה. אביה אמר שכול הכבוד למורה שבכלל מסכים לעזור
לה בזמנו החופשי. כול הערב הוסיפו ההורים נימוקים והיא עייפה
מהיום הקשה רק רצתה ללכת לישון. לבסוף כשאמרה להם "בסדר",
נגאלה מהם ונתפנתה ללילה של בכי בכַָּר.
שבוע חלף והנה היא ברגליים כושלות מול דלת חדר המורים כשהמעטפה
הלבנה בידה. בכול מדרגה שטיפסה לעבר חדר המורים נתחדש הויכוח
הפנימי בתוכה. רצתה להימלט אבל הרי הבטיחה להורים שתבוא אליו.
היא הכריחה את עצמה לפתוח את הדלת. הפעם לא היה שום ספר לימוד
באנגלית על השולחן. הוא קימט את פני הקלף שלו במין חיוך מעוות
וקם לקראתה. היא נרתעה מעט אך הוא תפס בידה, חלף על פני השולחן
והכניסה הישר לחדר השכפול. שוב אותו ריח חריף עלה באפה ושוב
היא מוצמדת אל הקיר. הפעם לא הסתפק בנשיקה בטעם מאפרה אלא
הכניס את ידו אל מתחת לחולצת בית הספר שלה. היא הביטה במורה
ההדור רוטט מולה וחשה בחילה בעוד ידו נעה במעלה בטנה.
בערב הודיעה להוריה שיותר לא תלך אליו. כשדיברו אטמה את אוזניה
עד שראתה את אביה משחרר את חגורת מכנסיו. היא ניסתה להימלט
מפניו אבל הם היו שניים והמרחב בבית היה מצומצם. "תיזהר על
הראש" צעקה האימא בעוד האבא מצליף בה.
בדיוק שעה אחת מאוחר יותר ישבו שלושתם בוכים. היא, כשהצליחה
לשחרר את הסוד הנורא. הם, כשהבינו מה עשה הנבל לבתם.
למחרת בבוקר ישבו השלושה בתחנת משטרה. כמה טפסים הונחו לפניהם
והאימא רשמה את שאמר לה האב לרשום. חוקר משטרה הציע לעשות
שימוש בשטרות מסומנים כדי להוכיח שהילדה דוברת אמת. ההורים
הסכימו.
שבוע ימים לא הסכימה הילדה להיכנס בשערי בית הספר. בבוקר יום
המפגש הקיאה את נשמתה ונזקקה לתרופה כדי להירגע. מול דלת חדר
המורים חשבה שתשוב ותקיא אך היא נשמה עמוק והכריחה את עצמה
לפתוח את הדלת. המורה לאנגלית בא מולה כשפני הקלף שלו כמו
נצבעו באפור. הוא לא הביט לעברה ויצא מן החדר.
את חוק לימודיה השלימה בבית ספר אחר.
לתוך פח האשפה שליד תיבות הדואר במושב, נזרקה מעטפה לבנה אחת
שהנמענת לא טרחה לפתוח.