[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גיא שמש
/
רויטל הקטנה (פרגמנטים)

המוות שלו היה קל, קל מדי כדי שנוכל להתמודד אתו בגבורה. הוא
עמד לפנינו והירצה על נפלאות הקנביס או הגראס כצמח מרפא, ולפתע
אחז בחזהו, ומת. התמוטט. נפח את נשמתו עוד לפני שגופו כולו נפל
על הרצפה. אנחנו היינו המומים. זה הדבר האחרון לו ציפינו,
כמובן. אם היו לו צומחים לפתע קרניים, היינו מופתעים פחות.
החיוך הספיק לנמוג על שפתינו כשהוא כבר לא היה, ואנו הבטנו זה
בזו בזה בזה בתדהמה, כאומרים - אתה ראית את מה שאני ראיתי?
ראשון נחפז אליו בועז ובדק לו את הדופק. עיניו הנפולות בישרו
את הבשורה. "טוב, אז מה עושים עכשיו?" שאלה רויטל הקטנה בהלם.
"אני חושב שאנחנו צריכים להשכיב אותו לישון," אמר גיא, "הוא
עייף נורא," כולם נשאו אותו והשכיבו אותו במיטתו, וגם כיסו
אותו יפה ונוח, וסידרו את הכרית מתחת לראשו. "ועכשיו!" קרא
דודו התותח ככרוז בסרט, "נקרא לחברא קדישא!" "אני חושבת שאנחנו
צריכים לתת לו להירקב, לפחות קצת, לפני שנקרא להם לתפוס את
דמותו האמתית," אמרה רויטל הקטנה, והביטה בגיא לאישור. גיא לא
ענה והלך למרפסת לעשן סיגריה, הם ראו את זה כאישור שהוא מסכים.
הם ישבו על הספות הנוחות, הביטו זה בזה, ומישהו הדליק
טלוויזיה. "היינו מעדיפים שגיא ימות," אמר מישהו. "אנחנו לא
בוחרים," אמר מישהו אחר. "אפשר להרוג אותו," אמר המישהו.
"לאף-אחד מאתנו אין אומץ," אמר המישהו האחר. "לי יש," אמר
המישהו האחר-אחר, וקפץ על רגליו, ונחפז למרפסת, ונשמעו קולות
מאבק, ואז שקט. המישהו האחר-אחר חזר ואמר, "היה קצת קשה, אבל
זה נעשה," "מה נעשה עכשיו עם שתי גופות?" שאלה בשקט רויטל
הקטנה. "ניתן להן לארח זו לזו לחברה, ופשוט נסתלק מ-פה," אמר
בועז, וכך הם עשו. ועד היום עומד לו בית יחיד חד-קומתי על ראש
ההר, ולו גדר לבנה וצמחייה שצומחת פרא, ובתוכו שתי גופות שאיש
לא מעז ללכת ולבדוק מה עלה בגורלן, וכיצד הן נוהגות בביתן.



כולם זונים
הלילה שלה מת עוד לפני שהוא התחיל. הוא לקח אותה הביתה שלו
אחרי ששניהם שתו מלא וודקה וצ'ייסרים ועוד מיני זבלונים שאנשים
שותים כשהם רוצים לשתות. אל תשכח את האורנג'דה ואת הקינלי
והשוופס שפעם היה גם קולה "עם טיפת לימון." האבא שלו היה נכנס
לחנות ואמר שהוא מבקש את הקולה עם טיפת הלימון, והמוכרים בחנות
המשקאות הקלים צחקו, ואמרו לו "אין דבר כזה," תקנה קולה רגילה
ותשים בה לימון. והאבא שלו היה מתרגז, ואומר שבטוח שיש דבר
כזה, הרי רק לפני שבועיים הוא שתה דבר כזה, ולמה הם אומרים
שאין אם יש. מה, הם עושים ממנו צחוק? שום צחוק, הם אומרים,
הדבר היחיד שמצחיק כאן הוא אתה שאתה מבקש קולה עם טיפת לימון.
קנה קולה רגילה ותשים בה טיפת לימון, מה אפשר להגיד לך. והוא
היה מתרגז ואומר ש-לו הוא היה חי עשרים שנה קדימה מעכשיו, הוא
היה כותב פוסט של זעם בפייסבוק, ועושה להם שיימינג. והם היו
מסתכלים בו מוזר ואומרים "מה זה פייסבוק? מה זה שיימינג?" והוא
היה אומר בכעס אתם לא יודעים כי אתם בשנות השמונים, וככה אתם
גם נראים, ויוצא בזעם מהחנות ואומר ל-בן שלו הקטן שלעולם לא
יקנה מהם, ותמיד יתעקש לקבל את המשקה שלו עם טיפת לימון למרות
שאין בו טיפת לימון. והוא באמת שתה את המשקאות שלו עם טיפת
לימון, את הוודקה ואת הצ'ייסרים וכל מה שאנשים שותים כשהם
רוצים לשתות. והוא שיכר את עצמו טוב-טוב, כמו שאבא היה אומר -
"עשוי", הוא עשה את עצמו ואת הבחורה שאתו עשויים טוב-טוב. ואז
הוא לקח אותה לסטוץ, כי זה מה שכולם רוצים בסוף לילה, גם אם
למחרת הם יקיאו את הנשמה, ירגישו שיש להם מסמרים בראש ובתוך
העיניים, ולא יוכלו לחשוב מ-עבר לכאב והכבדות וכמה שהם ירגישו,
מרגישים, גועל נפש ובא להם למות. זה יהיה מחר, וזה יקרה גם לו
וגם לה, אבל הלילה הוא ינקנק אותה, והיא לא תוכל לסגור את
הרגליים בהליכה אחרי מה שהוא יעשה לה. אז הוא הביא אותה הביתה
שלו, ושתה איתה קצת בשביל לשמור על המשכיות המצב-רוח, והוא אמר
שהוא הולך לשטוף פנים ולהשתין קצת, והיא אמרה שהיא תשכב קצת
להירגע, והם באמת נרגעו, יותר מדי נרגעו, כשהיא נרדמה על המיטה
שלו הלא מוצעת, והוא התעורר וגילה שהוא ישן על הרצפה של
השירותים, מחבק את האסלה.

הוא הקיא כמו מטורף, והוא באמת הרגיש מטורף, וכנראה קרוב
לוודאי שלא זיין אותה, ואין שום קונדום משומש בפח בשירותים.
והוא בא אליה וניער אותה, קומי-קומי, והיא אמרה מה, מי אתה?
והוא אמר אתמול, ולא יכל לדבר יותר. והיא פתאום נזכרה. לא
הרבה, אבל נזכרה קצת בשביל להבין, ולקחה את התיק שלה בלי לבדוק
אם לקח לה משהו, ויצאה כמו נמלטת. הוא לא לקח דבר, אבל הרגיש
מרומה, היא הייתה כמוהו לבושה לגמרי. ואפילו ישנה עם הנעליים
של כל הרחוב על המיטה שלו, בין הסדינים, בין המצעים.

"היית צריך ללכת לזונה," הוא אמר לעצמו בקול רם, "למה לא הלכת
לזונה," רק לוזרים הולכים לזונה, עצמו ענה לו, "כן?" הוא אמר,
"תראה אותך עכשיו, רק תראה אותך עכשיו!"  



יום רודף יום
הוא יושב נמוך מאוד אל המקלדת ומקיא את החרא שלו. הוא חושב
שהוא מוקצה מחמת מיאוס, אבל לא מפסיק לכתוב. אבא שלו משליך לו
אבנים על הראש, והוא כבר לא יכול לחשוב, אבל הוא עדיין כותב.
לא צריך לחשוב כדי לכתוב. הוא נרדם כמו אביון שאספו אותו
מהרחוב, וסידרו לו מזרן על המדרכה מתחת ללשון בטון, כדי שהגשם
לא ינחת עליו. אבל הקור והרוח, הקור והרוח תמיד שם, ולא משנה
מה מזג-האוויר, הם בראש שלו. הוא נסחף ומחליק במחשבות לא
מסודרות וקופא מחוסר רגש וחום אנושי, אבל מצטנף בשמיכה, שם את
הקפוצ'ון על הראש, ונרדם. חלומות נותנים לו כוח, עד דקות
ספורות אחרי שהוא מתעורר. אז המציאות הקשה מכה בפניו, והוא
מאבד את כל כוח החיים שהחלומות נתנו לו, וגורר את עצמו אל
המחשב אחרי ששתה קפה ועישן, וחוזר על אותה סחרחרת של ספק
אוננות ספק אמנות, וגרירת התודעה בין כל מיני גירויים שיסתמו
את החורים בזמן.

הוא צפה בטלוויזיה בקליפים, כשאור זוהר נכנס מבעד לחלונו ועמד
באמצע הסלון. האור הפך למלאך עם כנפיים והכול, ואמר שהוא התבקש
לבוא אליו ולתת לו את הישועה, אבל הוא אמר למלאך שאין לו כוח
לזיוני שכל, ושהמלאך יזוז או יישב כי הוא מסתיר את הקליפ של
דוראן דוראן. המלאך התאכזב מעט, אבל לא איבד תקווה. זז, אפילו
ישב, וגישש במילים אחר תודעתו של הכותב האומלל. כשהמלאך גמר
לדבר, הוא שאל את האיש המזדקן מה דעתו על כך, ואם הוא מצליח
לראות את האור שהוא מנחה אותו אליו. האיש המזדקן לא ענה, והוא
שאל שוב. "מה?" אמר האיש מול הטלוויזיה, "אמרת משהו?" "לא שמעת
אותי?" שאל המלאך. "לא שמעתי כלום, הייתי עסוק במדונה, בנערות
הגורל, בפרינס, ואלה עם הגיטרה והתופים ששרו על מלון
בקליפורניה," "האיגלס, הנשרים," אמר המלאך באכזבה. "כן, אלה,"
אמר האיש המזדקן. "אני יכול להוביל אותך למעיין החיים," אמר
המלאך, "ותהיה חזק ובריא ותחיה לעד, תמיד בריא," "באמת בא לי
קפה," אמר האיש המזדקן, והעיף מבט אל המטבח, "אבל אין לי כוח
לעשות," "אולי תרצה אינסוף משאלות," שאל המלאך. "אחת תספיק לי,
קליפ של בוב דילן," "אבל אני יכול להביא לך את האור הנצחי,"
אמר המלאך. "אל תדליק את האור, זה נעים יותר לראות טלוויזיה
בחושך," המלאך שתק רגע ארוך, ולבסוף אמר - "כרצונך," קם, ונעלם
דרך החלון. האיש המזדקן המשיך לבהות בטלוויזיה, קליפ אחרי
קליפ, ונהנה מאוד כשלפתע הופיע קליפ של בוב דילן. לאחר זמן מה
נרדם מול הטלוויזיה, מכוסה עד צוואר בין השמיכות, והקפוצ'ון
משוך על ראשו.  



כל יום
התגעגעתי לימים ההם בהם שום-דבר לא היה קורה, והנה זה קרה,
שום-דבר לא באמת קורה. זה יום טוב לפתוח מטרייה בגשם, ולראות
את כולם הולכים בגשם עם מטריות גם כן - אבל סגורות. אבל אני
אומר - אם אלוהים נתן לך מטרייה, תשתמש בה. ולכן אני משתמש
במטרייה שלי בכל הזדמנות. כמו למשל כש-קר לי או חם לי - אני
פושט או לובש את המעיל ואת הבגדים, ולפעמים נשאר בתחתונים,
ולפעמים מכוסה כולי שמיכות, כמו במזג-האוויר ומה שהוא מביא
אתו. אם למשל חם לי - אז אני מתפשט כדי שיהיה לי יותר קריר.
ואם למשל קר לי - אז אני מתחמם כדי שיהיה לי יותר חמים... אבל
אתם כבר מבינים את הטריקים הבסיסיים האלה. למשל אתמול הייתי
רעב. לא ידעתי מה צריך לעשות כשרעבים כדי שהרעב יפסיק, לכן
בדקתי במאגרי מידע ועם כל מיני מומחים, והלכתי לסמינרים
למיניהם כדי להחכים, ואז למדתי והבנתי שכדי לא להיות רעב -
צריך לאכול. לא ידעתם את זה, אה? אז אכלתי, והיום אני כבר לא
רעב. ובאמת זה משהו נדיר, כי ידוע על מקרה שקרה בצרפת בשנת
1492, בו נרשם שהיה בן-אדם אחד שהיה רעב, ולא ידע מה לעשות.
הוא שאל אנשים סביבו מה אפשר לעשות כדי שהרעב המציק ייפסק, והם
לא ידעו. אז הוא הלך לדוקטור מומחה, אחרי הרבה רופאים שהיה
אצלם ולא ידעו איך לרפא אותו, והדוקטור בדק בספרים והצליב מידע
ועשה ניסויים בעכברים, ואז אמר לו שהוא הגיע למסקנה שעליו
לאכול. "זה הכול?" שאל האיש הרעב, "אבל בדרך-כלל אני אוכל,"
ואז שאל אותו הדוקטור מתי הוא אכל לאחרונה, והוא אמר שלפני
ארבעה ימים. אז הדוקטור הטוב אמר שהוא צריך לאכול כל יום. "כל
יום?!" התפלא האיש. והדוקטור הסביר לו שזה נראה קשה ובלתי
אפשרי כמעט, אבל עליו לאכול כל יום, כל יום, למשך כל חייו. הלך
האיש הרעב והיה עצוב מאוד. שאלו אותו למה הוא עצוב, הוא אמר
שיש לו מחלה נדירה שדורשת טיפול מפרך במיוחד. מה הטיפול, הם
שאלו. לאכול כל יום, כל יום, למשך כל חיי. "כל יום?! כל
החיים?!" הם התפלאו, והוא נהיה עצוב ובכה. "לא נורא," הם אמרו,
"יש דברים גרועים מאלה, כמו למשל לשתות לפחות ליטר ביום," ואז
הם סיפרו לו שיש איש אחד שצריך לשתות לפחות שלושה כוסות ביום,
וזה גורם לו ללכת ולהשתין בשירותים לפחות פעמיים ביום.
"מסכן..." הוא מלמל, "כן," הם אמרו, "אנחנו לא יודעים איך הוא
ממחזיק מעמד," "במצב כזה עדיף כבר למות," הוא אמר, והלך לביתו,
ואכל, ומאז הוא אוכל כל יום-כל יום, וקשה לו מאוד עם זה. אז אם
יש לכם צרות, ואם חייכם קשים, תזכרו שיש דברים קשים יותר, ושיש
אנשים שמתמודדים עם קשיים גדולים יותר, כמו אותו איש מסכן שחי
בצרפת בשנת 1492, וגילה שהוא צריך לאכול כל יום, כל יום, אחרת
ימות!



פקד צדי צרפתי ותעלומת רצח חלפון
ארבעים שודדים התנפלו על חלפון חלפן הכספים וגנבו ממנו את כל
הרווח שלו לאותו היום שהסתכם בשני מיליון דולר, ועוד שש מאות
ששים דולר, ושש דולר ושש סנט. מיד הגיע פקד צדי צרפתי לסקר את
מקום הפשע. הוא גילה כי החלפן חלפון נשחט בסכין קצבים, וגופתו
הושלכה לפח הזבל הקרוב כדי לטשטש עקבות ולהרוויח זמן. מיד הוא
ידע מי רצח את חלפון, הלו הפושע הנתעב זה פח הזבל הירוק. "פח
זבל לא יכול לרצוח אנשים!" אמר לו מושיקו הקטן בן השש, "אני רק
בן שש, ואפילו אני יודע את זה," "בטח שהוא יכול לרצוח אנשים,"
אמר פקד צדי צרפתי והתגלח מול המראה, "ואין לי ספק שלאחר חקירה
קשוחה ובלתי מתפשרת, פח הזבל הירוק גם יודה בזה," "פח זבל לא
יכול לדבר!" אמר מושיקו הקטן בתוכחה, "אני רק בן שש, ואפילו
אני יודע את זה!" "בטח שהוא יכול לדבר," אמר פקד צדי צרפתי
ועשה תספורת קוצים, "ואני גם הוכיח לך את זה," הוא פנה אל פח
הזבל. "פח זבל, למה רצחת את חלפון?!" "זה לא אני רצחתי את
חלפון, אלו היו ארבעים שודדים שרצו לשדוד ממנו את הדולרים,"
התגונן הפח. "אבל מר חלפון נמצא שחוט ומת בתוכך, ממזר!" אמר
פקד צדי צרפתי בקשיחות בלתי מתפשרת, "זו לא אשמתי," התגונן
הפח, "השודדים זרקו אותו לתוכי," "אם אכן זה נכון, אני מתערב
שזה היה בהסכמה, ואתה עצמך היית שותף לפשע הנתעב, ואולי אף
הגית אותו!" אמר פקד צדי צרפתי והכה בפח ללא רחם. "זו טעות!"
הזדעק הפח, "הם השליכו את החלפן חלפון לתוכי נגד רצוני, לא
הייתה לי יד בכך, אני חף מפשע!" "את זה תגיד אחרי שבועיים
במעצר לאחר שנשבור אותך, ממזר בן עוולה!" אמר צדי צרפתי הקשוח
וחשף שיניים חדות ניבים.

פח הזבל הירוק נלקח לאחר כבוד לבית המעצר, שם נחקר ללא רחם על
ידי פקד צדי צרפתי עצמו, שלא ריחם על הפח המסכן. לאחר כשבועיים
וקצת של חקירות בלתי פוסקות, ומניעת שינה ופיצה, הודה לבסוף
הפח ברצח החלפן חלפון, ואף שיחזר את מעשה הנבלה שהוא עשה לבדו
ועל דעתו בלבד. "עוד פושע נתעב נתפס על ידי כוחות המשטרה
המתוחכמים," אמר פקד צדי צרפתי בסיפוק, "אבל פחי זבל לא יכולים
לרצוח, ובטח שלא גם לדבר!" אמר מושיקו הקטן, "אני רק בן שש
ואפילו אני יודע את זה!" "זה פח זבל מתוחכם מאוד, שיודע גם
לרצוח וגם לדבר," אמר פקד צדי צרפתי וגילח את זקנו.  







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יש לי שאלה
למערכת הבמה
החדשה:
אם בדיוק פתחתי
דפיוצר חדש, זה
שאמא שלי שיננית
יכול להפריע
לתהליך ההתמחקות
או אישור יצירה
אחרי שבועיים?
בבקשה תענו לי.
אני מבולבל...


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/2/18 7:48
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיא שמש

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה