אני זוכר שישבנו, אדולפו ואני, על הספסל בחצר מחוץ לכיתות ז'
בבית ספר של הזרים. הוא היה מקומי דווקא, אבל להורים שלו היה
מלא כסף. אז הם שלחו אותו לבית ספר של הזרים, שיקבל חינוך טוב,
ילמד קצת אנגלית. את השכר לימוד שלנו הקונסוליה מימנה. אין לי
מושג כמה עלה ללמוד שם, אבל הייתי די בטוח שזה הרבה מעבר למה
שאבא שלי היה יכול לשלם.
אדולפו התחיל לספר לי על סרט שהוא ראה, על מלחמת העולם השנייה.
"היו שם חיילים כאלה מגניבים," הוא צחק. "הם הלכו עם רגליים
ישרות כאלה, וידיים בהצלבה, ככה." הוא קם וניסה להדגים, צועד
כמו ברווז לאורך השביל. כשהוא הגיע חזרה הוא נעצר, הצמיד את
הרגליים, והצדיע.
"זיג הייל!"
האמת שזה היה די משעשע. אדולפו, עם השפם הקטן של בן שלוש עשרה
שעוד לא מספיק מבוגר להתגלח, ממש נראה כמו פיהרר קטן.
"אדולפו," אמרתי לו בשקט, "אתה יודע שאני יהודי, נכון?"
הוא הסתכל עלי במבט מוזר. "נו, אז מה?"
"מה זאת אומרת 'אז מה'," עניתי די המום. "אתה עושה תנועות של
נאצים. הנאצים רצחו שישה מיליון יהודים בשואה."
"אה," הוא אמר והוריד את היד. "באמת? לא ידעתי את זה."
אחרי הפסקת הצהריים נכנסתי לכיתה והתיישבתי בספסל שליד כרמית.
כרמית היתה הבת הישראלית היחידה בשכבה. אז כמובן שהייתי מאוהב
בה. "היי, כרמית," לחשתי לה לא ממש בשקט בגלל כל הרעש בכיתה,
"את לא מאמינה מה אדולפו עשה היום."
היא סובבה את הראש אלי במבט של גועל. "מה שאני לא מאמינה זה
שאתה חבר שלו בכלל."
"מה, אני?" ניסיתי להיראות מופתע. אבל ידעתי למה היא שונאת
אותו. השם שלה תמיד שעשע אותו כי הוא הזכיר לו את הדמות
מהחבובות. אז הוא היה קורה לה 'קרמיט', או סתם 'צפרדע'. אף פעם
לא הסברתי לו את מה השם שלו מזכיר.
"מה פתאום?" אמרתי, "אני בכלל לא חבר שלו. הוא חושב שהוא
נאצי."
הגועל הפך לזלזול. "אם אתה לא חבר שלו, איך זה שאתם כל היום
מסתובבים ביחד?"
בדיוק התכוונתי לענות לה כשפאבלו נכנס ונעמד לידי. "סליחה,"
הוא אמר בנימוס, "אני יושב כאן."
"כן אני יודע." אמרתי לו. "אני רק מדבר שנייה עם כרמית."
"אנחנו לא באמת מדברים." היא חייכה אליו וזזה קצת הצידה בספסל.
"אתה יכול לשבת כאן בינתיים, עד שהשיעור יתחיל."
פאבלו? ברצינות? החנון מטר וארבעים הזה עם המטפחת בכיס? אין
מצב, חשבתי. היא נחמדה אליו כי הוא כזה מסכן. היא מרחמת עליו.
כן, זה העניין.

למחרת, כשירדתי מהאוטובוס, מיד ראיתי את אדולפו מגיע לכיווני
בריצה. האוטובוס שלו, שמגיע מצפון העיר, איפה שכל הוילות של
העשירים, בדיוק הגיע כמה שניות לפני. "הי, בוקר טוב!" הוא קרא
ונופף ביד. חיכיתי לו והתחלנו ללכת ביחד מהחניון לקמפוס של
החטיבה. "תשמע," הוא אמר תוך כדי ההליכה, "שאלתי את אבא שלי
אתמול על כל העניין הזה של השואה."
"אוקיי," עניתי, "ומה הוא אמר?"
"הוא אמר שהיהודים סתם ניפחו את המספרים. בשביל שיתנו להם
מדינה משלהם." הוא אמר בטון כמעט מתנצל. "שזה לא היה שישה
מיליון, יותר משהו כמו שישים אלף... וגם מתוכם חלק מתו בגלל
הפצצות של ארצות הברית."
נעצרתי. הרגשתי את הדם עולה לי לראש. "אז תגיד לו שהוא שקרן!"
צעקתי עליו וגם דחפתי אותו קצת. "מה הוא יודע בכלל? הוא לא היה
שם!" המשכתי לדחוף אותו. "סבא וסבתא שלי היו במחנות ריכוז!
ראיתי את המספרים על הידיים שלהם!!!"
מר האריס, המורה לספורט, בדיוק עבר שם והפריד בינינו. "הי, מה
קורה כאן?" הוא שאל בתקיפות. "אארון, אני רושם לך תלונה." הוא
אמר במבט חמור." תעבור אצל המנהל ותירשם."
אבל אותי זה לא עניין. "שלא יגיד שהשואה לא קרתה!" צעקתי
והצבעתי על אדולפו. כבר היו לי דמעות בעיניים. אחד הילדים שעבר
שם נעצר והצביע עלי. "תראו," הוא קרא, "אארון בוכה!" הוא התחיל
לצחוק.
"לא קוראים לי אארון!!!" צרחתי ורצתי משם.
כשיצאתי מהמזכירות, אדולפו חיכה לי בחוץ. לא הסתכלתי לו
בעיניים, פשוט התחלתי ללכת לכיוון הכיתה, אבל הוא הלך אחרי.
"תשמע," הוא אמר בשקט, "לא התכוונתי להרגיז אותך. זה באמת לא
אכפת לי, אם היו שישה מיליון או שישים אלף."
"אבל זה צריך להיות לך אכפת." הסתכלתי עליו סוף סוף. "אתה לא
מבין?"
"בסדר," הוא אמר, "שישה מיליון. מה שתגיד. אם הייתי יודע שזה
כל כך מפריע לך לא הייתי מדבר על זה בכלל."
את שאר הדרך לכיתה המשכנו מבלי לדבר.
כמה ימים עברו מבלי שדיברתי יותר מדי עם אדולפו. הוא באמת
הרגיז אותי עם הקטע הזה של השואה. זה לא שהוא לא השתדל, הוא בא
לשבת לידי בארוחת הצהריים וניסה לפתוח בשיחה. "תשמע," הוא אמר,
"ראיתי היום את לאורה עולה להסעה ואני מוכן להישבע שהיא לא
לובשת תחתונים. אני חייב לנסות להציץ לה בשיעור ספורט לראות אם
זה נכון."
אבל אותי זה לא עניין באותו רגע. מה שעניין אותי היה כרמית
שישבה שני שולחנות לפנינו, עם שרשרת כסף חדשה על הצוואר. חשבתי
שזה מאוד יפה לה. באיזשהו שלב היא הפנתה אלינו את המבט וראתה
אותי ואת אדולפו. היא מיד עיקמה את הפרצוף ואני ידעתי שזה בגלל
שאני שוב מדבר אתו, והרי אמרתי לה שאנחנו בכלל לא חברים.
"אז לך תציץ לה. ותעזוב אותי בשקט." אמרתי וקמתי.

כבר היה אמצע דצמבר, ומיס מארסי, המורה להיסטוריה, העבירה לנו
שיעור על כריסמס. היא הסבירה לנו על מריה וישו, ועל זה שצלבו
אותו, ואיך שבגלל זה רוב העולם נהיה נוצרי. אני שונא את
כריסמס. אין לי ממש סיבה טובה, אבל החג הזה פשוט מעצבן אותי.
מעצבן אותי שכולם פתאום נחמדים וחביבים בגלל 'רוח החג' או מה
שזה לא יהיה ובכל החנויות הכל קשור לכריסמס ושלג ומזחלות וזה
בכלל דבילי כי אצלנו דצמבר זה תחילת הקיץ.
כשיצאתי מהכיתה, והתחלתי ללכת לכיוון מגרש הספורט לשיעור הבא,
נעמדו מולי שלושה ילדים. אחד מהם, רודריגו, התקרב אלי והפנה
כלפי אצבע מאשימה.
"אתה רצחת את ישו." הוא קבע. השניים האחרים, הוגו ואלונסו,
הנהנו בהסכמה מאחוריו.
"מה?" אמרתי המום, "לא רצחתי אף אחד."
"כן אתה כן." הוא אמר וחייך. "היהודים רצחו את ישו, ושמו לו
כתר של קוצים על הראש."
לקח לי רגע להתעשת. "אתה מתבלבל, רודריגו." אמרתי לו. זאת לא
הייתה הפעם הראשונה שהאשימו אותי ברצח, וכבר הייתה לי תשובה
מוכנה. "הרומאים הרגו את ישו. הם תלו אותו על הצלב ובסוף איזה
חייל רומאי דקר אותו בחנית." חייכתי אליו. "לי לא היה שום קשר
לזה."
רודריגו הסתכל לאחור אל חבריו. "תראו," הוא אמר בלגלוג. "אארון
רוצה ללמד אותי את הברית החדשה. לחייל הזה," הוא המשיך,
"קוראים לונגינוס. והוא היה קדוש, כי הוא גאל את ישו מיסוריו."
הוא הביט בי במבט ניצחון. "אתם הסגרתם את ישו לרומאים, כי
רציתם שהוא ימות. אתם הרוצחים האמיתיים."
לזה כבר לא הייתה לי תשובה. "בסדר, אבל מה זה קשור אלי? זה היה
לפני אלפיים שנה."
הוא התקרב עוד יותר, ושני החברים שלו מאחוריו. "אתה הולך לשלם
על הפשעים שלך." הוא אמר.
רודריגו היה רזה, ולא חזק במיוחד. אלונסו נמוך ממני בראש. כל
אחד מהם לא היה מעז להתקרב אלי לבד, ואולי אפילו הייתי יכול
להתמודד מול שניהם ביחד. אבל הוגו, הוא היה בעיה. הוגו היה קצת
יותר גבוה ממני, ובערך פי שניים ברוחב. יכולתי לנסות לברוח,
אולי, או לקרוא למורה, אבל במקום זה נעמדתי במקום והכנתי את
עצמי להשפלה.
"תעזוב אותו בשקט." שמעתי לפתע קול קורא מהצד. זה היה אדולפו.
רודריגו הסתובב אליו. "אתה אל תתערב!" הוא צעק אליו. "אם אתה
לא רוצה שנטפל גם בך."
אבל אדולפו לא זז. "אם תגעו בו," הוא אמר, "אני אספר למיס
מארסי."
רודריגו הביט בו בתיעוב. "אתה גרוע בדיוק כמוהו." הוא אמר.
"חבר של יהודים." ואז הוא פנה אלי, "יש לך מזל היום. יהודי
פחדן. בואו נלך," הוא אמר לשניים האחרים. "הם לא שווים את
זה."
אדולפו נעמד לידי. "אל תתייחס אליהם." הוא אמר. "הם סתם מחפשים
תירוץ להרביץ למישהו."
עמדתי מולו ולא ידעתי מה להגיד. הייתי צריך להגיד תודה, אני
מניח. אבל הבושה לא נתנה לי. בסוף אדולפו היה זה שדיבר. "נו,
בוא כבר," הוא אמר. "אנחנו מאחרים לשיעור ספורט."
ובאמת איחרנו. אבל אחרי המקרה הזה העניינים בינינו חזרו להיות
פחות או יותר כרגיל, חוץ מזה שאף אחד מאתנו לא העז לדבר יותר
על יהודים, נאצים ושואה.

כריסמס הגיע סוף סוף, ולרגל החג קיבלנו משימה מיוחדת בשיעור
אומנות. לצייר ולצבוע את סנטה קלאוס. הגב' טילי סידרה את הכיתה
בח' גדולה וחילקה לנו את הדפים והצבעים. לא ממש התחשק לי
להשקיע בציור. זאת נראתה לי כמו מטלה לילדים ביסודי, אז ציירתי
סתם איש שמן עם זקן ארוך וכובע. זה נראה לי מספיק. רוב הילדים
האחרים השקיעו בציורים שלהם ואני התחלתי קצת להשתעמם, אז
ציירתי לו גם זין קטן, לסנטה קלאוס. עם זוג אשכים תואמים. אין
לי מושג למה בדיוק עשיתי את זה, אולי בגלל החג המעצבן, ואולי
בגלל הילדים שהעליבו אותי, ואולי רציתי להתנקם בו קצת, באיש
הנפוח הזה, שמחליק בארובה ומחלק מתנות לילדים נוצרים שהתנהגו
יפה.
אדולפו ישב לידי ומיד קלט את מה שעשיתי. הוא צחק בשקט. "הי,"
הוא לחש, "תראה את זה לקווין."
שיתפתי פעולה. קווין, ילד אמריקאי שהיה ליצן בערך כמונו, ישב
שני מושבים משמאלי. "הי קווין," לחשתי לעברו. "תראה מה קרה
לסנטה." החלקתי לעברו את הציור. אבל הציור לא הגיע לקווין. הוא
עבר את קווין ונחת מול פאבלו. כן, אותו פאבלו הנוצרי המנומס
שמתחנף לכרמית. פאבלו הביט מטה אל סנטה קלאוס, הביט אלי לרגע,
ולפני שהספקנו לעשות משהו, חטף את הציור והלך לגב' טילי. הגב'
טילי הביטה בציור, לרגע לא מבינה מה לא בסדר, ואז השתנקה
וכיסתה את פיה עם היד, הביטה אלי וסימנה לי לגשת אליה בפנים
זעופות.
"אתה מוכן להסביר לי מה זה?" היא אמרה במבט חמור סבר.
"זה סתם בדיחה," אמרתי מתגונן, "בדיוק התכוונתי למחוק את זה."

"בדיחה?" היא אמרה, "אתה חושב שזה מצחיק, אארון? בוא נבדוק,
טוב?" היא קמה ופנתה לכיתה. "כיתה," היא קראה, "אארון חושב שזה
מצחיק לצייר אברי מין לניקולאס הקדוש. יש כאן עוד מישהו שחושב
שזה מצחיק?"
דממה. ראיתי את כרמית מנסה לקבור את עצמה מרוב בושה, היא
הסתכלה עלי ואמרה בשקט 'אידיוט'. לא שמעתי, אבל ידעתי שזה מה
שהיא אמרה.
את השעתיים האחרונות של היום העברתי בריתוק, וחיכיתי להורים
שלי שיבואו לאסוף אותי. לרוע המזל, הגב' טילי נשארה איתי
בריתוק. כשההורים שלי הגיעו היא לקחה את כולנו לשיחה.
"בבית הספר שלנו לומדים ילדים מכל העולם, מכל הדתות ומכל
הגזעים." היא פתחה. "אנו מתגאים בכך ש 'קן הנשרים' הוא מרכז של
סובלנות ואחווה." היא הוציאה את הציור מהמגירה והראתה להם
אותו. "אבל נראה שלאארון יש בעיה עם הרעיון הזה אם הוא חושב
שזה מצחיק ללעוג לדתות אחרות משלו."
אבא שלי הביט בציור בתדהמה. "יש לך משהו להגיד על זה?" הוא שאל
אותי וראיתי שהוא מתאפק לא להרים את הקול. כן. היה לי מה להגיד
על זה. היה לי להגיד שהכל העמדת פנים. סובלנות ואחווה? איזה
קשקוש. מה עוזרת לי סובלנות ואחווה בבית ספר כשבבית מספרים
לילדים שהשואה לא באמת קרתה ושהיהודים רעים כי הם רצחו את ישו.
ורציתי להגיד להם גם שקן הנשרים זה שם אידיוטי לבית ספר כי ככה
גם קראו לבית של היטלר. ושאני בכלל לא רציתי שאבא שלי ילך
לשליחות המטומטמת הזאת ושאני רוצה לחזור כבר לישראל.
אבל במקום זה אמרתי, "לא קוראים לי אארון."
את הדרך הביתה עשינו בשקט חוץ מאמא שלי שכל הזמן מלמלה "אני לא
מבינה מה עבר לך בראש", וכשהגענו אבא שלי אמר לי ללכת לחדר
ולהישאר שם עד שהם יסיימו לדבר. בבית הספר קיבלתי ריתוקים למשך
כל השבוע, אבל זה לא מה שהפריע לי. מה שהפריע לי זה שכרמית לא
הסתכלה עלי אפילו מאז תקרית הסנטה קלאוס, ובכל פעם שהייתי עובר
לידה היא התעלמה או העמידה פנים שהיא מדברת עם מישהו אחר. וכבר
לא היה לי אומץ ללכת לדבר אתה כי ידעתי שהיא חושבת שאני דפוק,
ושזה כנראה נכון.
ביום האחרון של הריתוק גם אדולפו נשאר, כי הוא הפריע יותר מדי
בשיעור אנגלית, ולשם שינוי היה נחמד להעביר את השעתיים האלה עם
מישהו שאני מכיר סוף סוף. אחרי שהריתוק נגמר, התחלנו ללכת
לכיוון החניון כדי לתפוס את "אוטובוס הבושה", שנקרא ככה כי כל
מי שעלה עליו קיבל עונש כזה או אחר. היה מאוחר והשערים היו
פתוחים אז החלטנו לחתוך דרך מגרשי הטניס.
"תגיד," אדולפו אמר לי בדרך, "אתה עצוב בגלל כרמית?"
משכתי בכתפיים. "אני לא עצוב." אמרתי.
"אתה צריך לשכוח מהצפרדע הזאת." הוא אמר וחייך.
"אמרתי לך אלף פעם לא לקרוא לה ככה." התעצבנתי.
"בסדר, בסדר," הוא צחק. "אבל באמת, תשכח ממנה. היא מאוהבת
בפאבלו."
הוא התחיל להרגיז אותי באמת. "פאבלו? האפס הזה? איזה שטויות.
הוא סתם ילד חנפן ומגעיל."
"אתה עיוור, " אדולפו התעקש. "הוא כל הזמן קונה לה מתנות. הוא
אפילו קנה לה שרשרת מכסף. אתה צריך לשכוח ממנה, בנאדם. היא לא
רוצה אותך."
הוא עבר כל גבול. "אתה לא מבין כלום." צעקתי עליו, ובדממה של
אחר הצהריים זה היה אולי קצת חזק מדי. "הסיבה שהיא כועסת עלי
זה כי אני חבר שלך, למרות שהסברתי לה אלף פעם שאני לא. מרגיז
אותה שאני מסתובב אתך, כי אתה ילד מגעיל שכל הזמן מציק לה,
קורא לה קרמיט, ומנסה להציץ לחברות שלה מתחת לחצאית!"
אדולפו נעצר. האגרופים שלו היו קפוצים והשפתיים שלו רעדו. "אתה
יודע מה?" הוא אמר לבסוף. "אולי זה בכל זאת הגיע לכם."
לרגע לא הבנתי. "מה הגיע לנו?"
"השואה הזאת." הוא אמר.
ואולי הוא התחרט על זה ברגע שאמר, ואולי לא, אני לא יודע. אבל
לי זה כבר לא שינה כלום. הייתי עליו תוך שנייה, דחפתי אותו
והפלתי אותו לרצפה, והתחלתי לחבוט בו באגרופים, הוא ניסה לעצור
את הידיים שלי בהתחלה, אבל מהר מאוד התקפל ורק קבר את הראש שלו
בין הזרועות. כבר לא חשבתי על מה שאני עושה, רק המשכתי להכות
ולהכות, וכשהוא ניסה להתגלגל ממני, קמתי והמשכתי בבעיטות.
עצרתי רק כשראיתי שהנעליים שלי נמרחות בדם.
נבהלתי. רצתי את כל הדרך אל החניון, עליתי על האוטובוס, קברתי
את עצמי בפינה של הספסל האחורי והתפללתי רק שהוא לא יגיע, או
שכן, אין לי מושג.
אדולפו לא הגיע. האוטובוס יצא לאט מהשער, והסיבוב שלו בכל העיר
שגם ככה היה ארוך מאוד מכיוון שהיה מאסף, נראה לי כמו נצח.
נכנסתי הביתה בלי לדבר עם אף אחד והסתגרתי בחדר. אמרתי שאני
עייף ורק רוצה לישון. ידעתי שזה היה היום האחרון שלי בבית
הספר.
אבל אף טלפון לא הגיע בערב. וגם לא במהלך הלילה. וגם לא בבוקר
שאחרי. התלבשתי, ירדתי למטה ועליתי על האוטובוס. בכניסה לבית
הספר ציפיתי שאחד המורים או המנהל כבר יחכה לי, אבל אף אחד לא
עמד בשער. הכל היה רגיל.
חוץ מזה שאדולפו לא הגיע לבית הספר.
העברתי את היום בשמירה על פרופיל נמוך. אף אחד לא ידע כלום על
אדולפו. אפילו המורות לא אמרו כלום. חזרתי הביתה ושוב העברתי
את הערב בחרדה. זה היה ככה גם ביום השני. וגם בשלישי. רוב הזמן
הייתה לי בחילה, הרגשתי שאני חייב לספר מה קרה. החלטתי עם עצמי
שבבוקר אני הולך למורה הראשונה שאני רואה ומספר הכל. גם אם
יעיפו אותי מבית הספר. כבר לא היה לי אכפת. בבוקר שלמחרת,
נכנסתי לכיתה, ובשורה הראשונה, ישב אדולפו.
הייתה לו תחבושת גדולה מסביב לאוזן, ויכולתי לראות בבירור לא
מעט חבורות וחתכים על הפנים והידיים שלו. נעצרתי בכניסה. לא
ממש ידעתי מה לעשות. לא העזתי לפנות אליו. הוא הביט בי לרגע.
המבט שלו היה אטום. לאחר מכן הוא הוציא מחברת מהתיק, פתח אותה
והתחיל לרשום בה משהו. נכנסתי לכיתה בשקט והתיישבתי הכי רחוק
ממנו שיכלתי. ציפיתי שמישהו יכנס, משטרה אולי, וייקח אותי
למעצר. במקום זה, קווין נכנס והתיישב לידי. "שמעת?" הוא לחש לי
בחיוך משועשע.
"שמעתי מה?" אמרתי.
"על אדולפו, דביל." הוא חייך בשובבות. "תקלוט את זה - זה די
ברור שמישהו פוצץ אותו במכות, אבל כששאלו אותו מי זה היה הוא
התעקש שהוא נפל כשקיצר דרך מגרש הטניס. איך אתה לא יודע? כל
השכבה מדברת רק על זה."
במשך כמה ימים חייתי בפחד שפתאום הוא יקום ויצביע עלי. אבל זה
לא קרה. שמרתי על שקט. לא השתתפתי בשיעורים. הסתגרתי בתוך
עצמי. לבסוף הבנתי שהוא לא מתכוון להסגיר אותי. אבל הוא גם לא
דיבר איתי מילה מאז, וכשעינינו היו נפגשות בטעות המבט שלו היה
עמום, אדיש, ללא כעס או כל רגש אחר.
בסוף יום שישי כשכולם התאספו בחניון כדי לנסוע הביתה לסוף
השבוע, ראיתי את כרמית ופאבלו עומדים ליד האוטובוס של כרמית.
הוא נתן לה משהו שנראה כמו קופסה קטנה. היא פתחה אותה וחייכה,
ונתנה לו חיבוק.
היה לי רק עוד קלף אחד, והחלטתי להשתמש בו.
חיכיתי שפאבלו ילך וניגשתי לכרמית.
"כרמית," אמרתי בשקט, "אני צריך להגיד לך משהו."
היא הביטה בי בחוסר סבלנות. "מה?"
"זה אני." אמרתי.
"אתה?" היא לא הבינה. "אתה מה? אין לי מושג על מה אתה מדבר."
"אני זה שהרביץ לאדולפו." אמרתי. כרמית לא אמרה כלום. רק
הסתכלה עלי המומה.
"הוא אמר עלינו דברים לא יפים," המשכתי. "הוא אמר שהשואה..."
לא הספקתי לסיים את המשפט.
כרמית העיפה לי סטירה בכל הכח.
"למה אתה מספר לי את זה?" היא אמרה בקול רועד. היו לה דמעות
בעיניים.
"כי רציתי שתדעי שאני לא חבר שלו. שהוא באמת ילד מגעיל כמו
שאמרת." אמרתי בשקט.
אבל כרמית רק נענעה בראש.
"אתה הילד המגעיל." היא אמרה. "אתה הרבה יותר גרוע ממנו."

חזרנו לארץ אחרי כמה חודשים. לא שמרתי על קשר עם אף אחד מ 'קן
הנשרים'. אחרי כמה שנים, התקופה הזו הפכה לזיכרון עמום. כרמית,
המורים, הילדים האחרים, האחווה והסובלנות, הכל התערבב למין מרק
עכור כזה. לא התגעגעתי אליהם בכלל.
הדבר היחיד שהתגעגעתי אליו בעצם, היו ההפסקות עם החבר שלי
אדולפו.