כל הלילות שהלכו איתי
עשו איתי את כל
הדרך

אבל לא הלילה הזה
לא הלילה הזה

אני יודע שהוא כה דומה לאחרים
אלא שהוא לא
הוא אחר וזועם
סוף סוף
זועם ולא מפחד מדבר יותר
הוא ישתולל וינהם בכל שתיקתו
וכל אור
נותר
שריד
יהבהב מפחד

כאשר הלילה עושה את צעדיו
אליי
יש צל העוקב מאחוריו
צל של יקום
שלם
העורב את מקום מגורי
את ארצי
את כל מחשבותיי
אבל הפעם
כאשר הלילה יפרוש  
את גלימתו הנצחית
על קיומי

אני אשליך
דרך סדקי האור הצרים צרים
כמרחק השטח שבין
עפעפייך
( ועינייך שחורות )
אני אשליך משם
לפחות
את הלילה הזה

שזמנו בסך הכל מן זריחה
אל שקיעה
מעין חדר מרובע שבו זזתי
ופעלתי
ואף אם כן
גורלו לא יהיה כלילות אחרים
גם אם אצטרך להצטוות אליו
להיות חלק מקיומו
הממשי
אעשה זאת, וגורלו יהיה
בדיוק
כשלי

שורד
אבל

בחשיכה