[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דור ברטל
/
ברוך הבא ודרך צלחה

אתמול בשעה חמש בבוקר נחתתי בנתב"ג בכנות - בלי שמץ של
התרגשות. ראיתי לראשונה שוב את הנופים של העמק בכנות - הלב לא
החסיר אפילו חצי פעימה. פתחתי את הדלת של הבית התיישבתי על
הספה בסלון וזיפזפתי בין ערוצי הספורט. שום פירפורים ושום
פרפרים. כאילו הייתי כאן ועשיתי זאת רק אתמול. כמה טלפונים...
קצת ברוך הבאים. ואני כבר בחדר משחק במחשב. חושב לעצמי כמו
שחשבתי הרבה פעמים בחודש האחרון מאז שעתידי החל לקבל פנים. אז
אני עוזב שוב בקרוב והפעם ליתר מסתם טיול של שבעה וחצי חודשים.
נו מילא...
ואז יצאתי החוצה לסיבוב לתעד ולהראות לאהובתי הרחוקה את צור
מחצבתי. טיילתי לי לאורך האסי שיחקתי אותה מוישלה ברקוביץ.
ופתאום הלב החסיר פעימה. אם כל תמונה ששלחתי לה ואם כל וואו
מפיה אצלי בפנים רחשו אלף וואואים. בתמונות הפרטים הקטנים נהיו
זוהרים באור יקרות. השמיים הכחולים בלי שמץ של ענן. הקורקינטים
הצבעוניים עזובים ליד בית הדס. ילדה עם מצופים כתומים משחקת עם
דלי וכף בארגז החול שליד האסי הקטן. פתאום בקושי אפשר לנשום.
רחוק רחוק בצפון אהובתי סגורה בבית ומתאמצת להבעיר אש באח.
חודש יוני 7 מעלות וגשם בלתי פוסק. השמיים... ללא שמץ של כחול.
ובחורף... עדיף לא לחשוב על זה בכלל. אבל היא מחכה לי שם וזה
כל מה שחשוב. כי איפה שהיא שם זה הבית. ונכון שעכשיו יש לי
שניים. אבל בית אחד תמיד יחכה לי. ותמיד יישאר גן עדן עליי
אדמות. הבית השני... אם לא אשאר קרוב... מי לא יירצה בה? מי לא
יעשה כמיטב יכולותו לקחת אותה ממני? מין אוצר נפלא שכזה...
הדבר הטוב ביותר שקרה לי בחיים.
נכנסתי שוב הביתה בלב כבד וראש רדוף מחשבות. פתחתי את הדלת
וראיתי את רונצ'וק עומל מעל שורת סירים. שאלתי מה פשר הדבר?
ארוחת גורמה של רב אמן אלא מה... וואו! כעבור דקה אני שוב
במחשב. משחק NBA. דקה לסיום שווין. נבחרת ישראל (שיצרתי במו
ידי מין הסתם) מול גולדן סטייט גולדן סטייט ווריורס. ואמא
צועקת מלמטה אוכלים בשבע תהיה מוכן. תעזבי אותי בשקט! בגללך
מקל החטיא זריקה גורלית. כדאי לך להיות מוכן! היא בשלה. יש לך
הפתעה. אוקי נו מילא... העיקר שיניב גרין יפסיק להטיל אבנים
ויתחיל לזרוק עונשין. ואז בשש וחצי אני יורד למטה לשתות מים.
הדלת נפתחת ובפתח הלל (בעלה של אחותי וחבר יקר) לבוש בגדי
עבודה. מלאים נסורת אבק וצבע. הוא בא היישר מהעבודה בנגריה
באור יהודה. והביא אליי כמובן את סתיו. ביום שישי הם יבואו
לסופ"ש ובכל זאת הם באו כל הדרך מפרדס חנה רק בשביל שעתיים של
ארוחה וקפה ועוגה. ואז התחילה השיירה. נופר ואילן סבתא שושקה
רענן ודבורה סבתא תלמה סבתא בלה רון יש לאמור הגיע במיוחד מבין
השנטי בשדה בוקר רק ליממה. בהמשך משלחת של בני דודים צוהלים.
עמית ערן נטע מאי עינב ועומר ויש לציין גם את עמרי שגם בא וגם
וויתר בשבילי על אבא שלו בבוקר מוקדם. סעדנו צחקנו השתכרנו.
כולם עזבו. נשארתי לבד עם המחשבות. התחלתי לבכות... האם אני
באמת הולך להשאיר את כל זה שוב מאחור עוד חודשיים והפעם אפילו
לזמן ארוך יותר? התשובה היא בהחלט כן. האם יש לי ספקות ?
התשובה היא לא מוחלט. האם זה כואב בלב? יותר משאפשר לתאר.
מצד שני אני רק חושב לרגע על הפנים שלה.... והכל עובר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בראל, אל תשאל
למה.



רפיק חלבי, מאי
2002.


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/2/18 3:39
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דור ברטל

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה