הכביסה הלבנה של רבקה מוציאה לשכנות את העיניים. לא משנה באיזו
אבקה הן משתמשות, כמה כלור מוסיפות, ליד הלובן של רבקה, לכבסים
שלהן חיוורון אפרפר.

איך שהיא מנפנפת בלבן לבן שלה, אמרו השכנות זו לזו ובינן לבין
עצמן כינוה הנפנפנית. הבוהק הבלתי מושג צובט להן בלב בעיקר
בבית הכנסת. שם הלבן של חיים בעלה נוצץ כמו כוכב הצפון בין כל
הגברים והמטפחת שלה והשמלה, כמו חנה'לה ושמלת השבת.
יעקב, שהוא הרב השכונתי, שמע לא פעם מזוגתו שתחיה על הנס הזה
בחבלי הכביסה של רבקה. עד אז לא נתן דעתו על הטלית הנוצצת של
חיים.

אחרי שחלפו שלושה רגלים ועוד אחד, נכנע לבקשת זוגתו והזמין את
הקהילה לערב משותף. התרגשות רבה היתה לקראת המפגש. ההענות היתה
גורפת.

כבר ביום ג', כ'ו באדר, שבוע לפני ההתכנסות שנקבעה לפעמיים כי
טוב בד' בניסן, הגיעו מתנדבים להכין את המקום, חילקו את רשימת
התקרובות, תלו מודעות והתכונה הורגשה בשכונה כולה.

כשהגיע הערב המיוחל, החלו לנהור חברי הקהילה מי בזוגות ומי
בקבוצות אל עבר המועדון השכונתי.

לשושנה של יעקב ולחברתה יפה, היתה תכנית. יציעו את משחק
ה'שאלות ותשובות', כמו שהם עושים בחנוכה ופורים. רק הפעם, לא
על מנהגי החג אלא על ענייני היומיום. על כמות המלח והפלפל, על
ההתמודדות עם הנוער, על חנויות מומלצות, על גיזרה חדשה לשמלה
וכמובן על הלובן של הכביסה.

הצעתן התקבלה בברכה.הוחלפו מתכונים וסודות בישול, למדו על
החנות החדשה והמקסימה של בגדי יד שניה, הוחלפו 'בורדות' וניתנו
המלצות על חנויות בדים, החליטו על חוג חדש שיביאו למתנ'ס
וההצעה של חנה הפסלת, ליצור פסל סביבתי משותף התקבלה בשמחה.

יפה היתה זו שביקשה לשאול על כביסה לבנה.איכשהו, באחת, הופנו
כל העיניים, כמו חמניות לשמש, לרבקה. היתה שתיקה ארוכה מדי
ורבקה שהיתה נבוכה מאוד, הביטה בחיים וחיים הביט בה ואפשר היה
לראות שהעיניים שלו הן משפך של אהבה. הוא הביט בה כל כך עמוק
וברכות ממיסה שגרמה לכולם להשפיל מבט מאחר ולא יכלו לשאת את
עצמת האהבה שאפפה אותם.

רבקה נעמדה, לקחה שאיפה גדולה וראו איך הבטן והחזה שלה
מתנפחים, הביטה לאט במעגל הגדול של חבריה וכשמבטה חדר את האופק
ונראה היה שרק הגוף שלה במועדון, החלו מילים יוצאות מפיה.

זה כבר שבע שנים שאני מבקשת את הבת המיוחלת, שנוכל לברך
שהחיינו על מצוות פרו ורבו, והיא ממאנת לבוא. חיים שיחיה,
מאושר מארבעת הבנים ואני עודני מבקשת אותה.כשיוסף היה בן עשרה
חודשים, רצתי איתו כשהוא על ידיי, עד לתחנה המרכזית, לקבל את
פני גיסתי רות. יחד, חזרנו הביתה והצלחתי להתעלם מהכאב בבטני
התחתונה. באותו הערב דיממתי אותה. אמא יכולה להרגיש. אמא
יודעת.
כשסיפרתי לחיים על אשמתי ביטל דעתי והזכיר שהכל רצונו של בורא
עולם.
מה על רצוני שלי, התרסתי, מה עליו?!
דמעות החלו לפלס דרכן אל פי ואל אזניי. חיים היה זה ששם לב
שדמעותיי החלו להלבין כל מה שבא במגע איתן.
מעיין זך של דמעות נובע ממך, צדקת שלי, אמר לי חיים.
רצוני שתנבע ממני בת. בת אחת שתפעם ברחמי.
בטלי רצונך, עקשת. הניחי אשת חיל. בטלי וינתן לך. שימי מבטחך.
אינני שמה. אני טובעת בכל הלבן הזה. אין ביכולתי לבטל רצוני.
אין ביכולתי להניח.