את לא תזייני לי את הצורה, כשאני שקעתי לתוך המים הכחולים של
המוות, ולא היה איש שיציל אותי.
כשהרובוטים צעדו לבית-הספר כמו חיילים, והמורים ירקו פקודות
והצליפו בראשים, את לא תדעי.
את לא שמעת את אימא שלי בוכה מתוך שינה ומשוועת למוות, וקוראת
לאימא שלה המתה שתבוא אליה.
את לא מצאת את אימא שלך, כמוני, מתה במיטה וצפודה, קשה כמו עץ,
ועל פניה חיוך מופרע של ג'וקר - במותה.
את לא ידעת את ה"תשב בשקט, אל תפריע, אל תספר לאף-אחד - זה
סוד,"
את לא ידעת את "תאכל את כל האוכל, אתה לא קם עד שאתה גומר את
הצלחת," של האוכל הרקוב המגעיל.
וכשאני אומר שמשהו לא בסדר, שמתייחסים אליי לא בסדר,
כועסים עליי
אומרים לי תגיד תודה על הפירור שיש לך
הרי יכולת להיות מת, יכולת להיות מת!
בזכותנו אתה חי, הם אומרים! תגיד תודה!
אבל איזה חיים אלה כשאין לך כלום ואפילו השכל והרגש שלך לא
עובדים,
ולא רק זה - גם אין לך זיכרונות, אתה לא זוכר כלום,
מאיפה באת ולאן אתה הולך
את לא ידעת את האימה הקרה כש-כל השכל שלך מתרוקן,
ואתה מרגיש יותר טיפש מתרנגול,
וצריך לחשוב טוב-טוב איך לעזאזל מגיעים מהסלון למטבח,
בשביל שיהיה אפשר למזוג מעט משקה להוריד את הכדור - שלא עוזר
מכריחים אותך לישון בשקט מוחלט, עם עיגול של אור שמטיל נר נשמה
על התקרה,
והדירה שקטה כמו מוות, ומאופקת כמו מוות, כשהילד ההוא אונס
אותך ואתה בן שנתיים,
כשאימא שלך מתה וכולם מתנהגים כאילו הדת תציל אותם, ואין קינה,
ואין בכי. |