התעוררתי עירום, השמש ניפצה בי אלפי קרני אור שהתמזגו עם אפלת
הלילה. השמיים היו שחורים ומטים לנפול, ולי לא היה קפה מחורבן
במגירת הקפה שלי. מיד הכנתי מרק מאבקת מרק, וישבתי ושתיתי
וקוננתי על רוע מזלי, כל אותם אלה שמנסים לנכס אותי לעצמם.
האביב היה הרחק בעתיד, והחורף היה בשיאו. אני רוקנתי את כוס
המרק וחיפשתי לי סיגריה ללחישה. יום שלם לבד מחכה לי, כמו שנים
רבות שהיו קודם לכן, בו אנשים לא יודעים להישאר במקום, וחושבים
שהחיים זה שביל ממתקים. מה יש להם עכשיו ומה יש לי. רוקנתי את
השלפוחית שלי ושטפתי ידיים, ושמתי מוזיקה עממית ישנה. השעה
הייתה אחד בצהריים כבר, ולא עשיתי כלום, רק שיחקתי במחשב
במשחקי מלחמה, והרגתי הרבה בני-זונות. אמרתי שהם צריכים להתמזג
איתי לאלפי אורות שיתנפצו לתוכי כאילו הייתי האל הכול יכול,
אבל הייתי רק בן-אדם, אפילו לא אדם, ולכן חיפשתי עוד קצת חומר
ללחישה, ועישנתי אותו כשאני בוהה בחלון, כמו זומבי.

כן, ראיתי אותו בחלון שלו מהרחוב, עומד עם שיער פרוע וזקור,
עיניים מזוגגות, מעשן סיגריה והשיער שלו כמו רטוב. רציתי להגיד
לו, בן-אדם, מה הקטע שלך, למה אתה קוקו טרלללה? אבל החרשתי.
החיים קשים ומוזרים, ויש בהם הרבה טיפוסים. אם המצב היה שונה
הייתי מזמין אותו הביתה שלי, והיינו יושבים על חטיפים, שותים
קצת בירה קרה, היינו רואים מערכונים של הגששים בווידיאו,
וצוחקים. והוא היה מספר לי על הזמנים שלו, ואני הייתי מספר על
שלי, ושנינו היינו צוחקים, כי החיים, כמו כל דבר, הם בדיחה.
אבל כמובן שלא אמרתי מילה, כי האיש נלחם עם עצמו, ומסובך עם
עצמו בשאלות שלא שוות תשובה. כי החיים לא כבדים כמו שהוא מדמה,
הם קלים כנוצה, וזה חבל שהוא מעמיס על גבו אבנים לשווא.

גמרתי לעשן ושמתי איזו מוזיקה בטלוויזיה. רציתי לשמוע שיר מתוך
"שיער", אבל במקום זה קיבלתי מארש השכבה של מלחין שמקונן על
מותו העתידי. והשדרנים אמרו שזו מוזיקה מצוינת, איכותית, עם
משמעות, כי למעשה היוצר הדגול מספיד את עצמו. על הילד שנדרס
ליד ביתו איש לא דיבר, וגם לא על זה שקפץ מקומה שלישית באמצע
הקניון ישר למתחם המסעדות, והרס לסועד זחוח ואדיש את המרק,
והוא התלונן שלא קיבל פיצוי על המרק שהשפריץ לו על הבגדים,
בזמן שהמוח של המתאבד רוסס לרסיסים בדם על כל הרחבה. אבל כמובן
שאנשים מתאמצים מאוד למנוע מאנשים למות, אבל לא נותנים להם
סיבות לחיות. ואני כיביתי את המוזיקה ושמתי דיסק בסטריאו על
אבנים שנופלות על אנשים כמו גשם, ואיש ש-רץ להרים, כי כולם
רודפים אותו.  

התעוררתי עירום, השמש ניפצה בי אלפי זהרוריי שמש מתנפצות על
גופי. שתיתי קפה, התקלחתי, צחצחתי שיניים, וכבר הייתי מוכן
להציל עצמי מרעב ולהכין לי פיתה עם משהו בפנים. מישהו שם
משום-מה את הפיתות בפריז, כלומר במקפיא, ונאלצתי להפשיר אותן
במיקרוגל, ואז הן היו חמות וטריות, אבל רכות ולחות. הכנסתי
לתוכן חומוס וסלט טורקי ופסטרמה, ואכלתי תוך כדי שהחומוס נוזל
לי על האצבעות. אכלתי שתי פיתות, אחר-כך לא יכולתי לאכול עוד
את הגועל נפש הזה, למרות שהוא היה טעים. זה לא אוכל זה. הכנסתי
מה שצריך למקרר, ושטפתי את הידיים. בריטני ספירס שרה על
הסטריאו שלי, ובאמת שאני מתבייש, אבל המוזיקה שהיא שרה עושה לי
הרגשה טובה, רדודה-רדודה, כמו שלולית של ארטיק שנמס על האספלט
בשמש. אמרתי אני ייעשה מעשה, וטלפנתי לבוס, ואמרתי לו שאני לא
בא היום. הוא אמר לי שאם אני לא אבוא, הוא ייפטר אותי. אמרתי
לו - אין בעיה, מתרומם מוצץ זין, אני מתפטר, ועכשיו יהיה לי
זמן לעשות את אשתו שאוהבת מאוד את הזין שלי, והוא מטומטם שהוא
לא רואה שאני טוחן את אשתו כבר חמש שנים ולו אין עיניים לראות.
ניתקתי לפני שיגיב, ולקחתי כדור הרגעה. הבן-זונה הכניס אותי
לנרבים רציניים. "איבדתי את העבודה שלי," אמרתי לפסל של ויקטור
הוגו, והוא הזיל דמעות של השתתפות בצערי מפני האבן שלו. טוב,
עכשיו שאין לי עבודה ואין לי יותר את מי לזיין, אני עובר עיר
להתחיל חיים חדשים. אני עובר לבת-ים. ארזתי את הדברים שלי,
ועליתי על האוטובוס לבת-ים, ונחתתי בכוכב אחר. אז זה טוב מאוד
בשבילי. ישר יצרתי קשרים עם כמה בלדרים שסיפקו לי חומר ללחישה,
ומצאתי חור קטן במחיר נמוך לאכסן את הצורה שלי. ככה הכי טוב,
אמרתי, סמים ובטלה, ורדיו שמשדר שירים של כוורת. ואז בא אליי
אחד שגר ליד ואמר לי אם אני מוכן שהוא יניח את התיק שלו בחדר
שלי, והוא יאסוף אותו מאוחר יותר. אין בעיה, אמרתי, והוא הלך.
עישנתי והסתכלתי על התיק והחלטתי לבדוק מה יש בפנים. הוא היה
מלא נשק חם ותחמושת.  

התעוררתי עירום. חלפו ימים רבים בהם אני גר בבת-ים. אני אוהב
את העיר הזאת. אני מכין בפינג'אן קפה ומתעורר לבוקר שטוף שמש,
וקופץ לים. חוזר רטוב ומתרונן. סידרתי לי טלוויזיה קטנה מרובעת
בה אני יכול לראות דברים שאני לא רוצה לראות. יש לי גם טייפ על
בטריות וחשמל. אני שוטף כלים במסעדה ומשיג לי חומר ללחישה.
העור של הידיים שלי הפך לבן, מקומט וחיוור. פתחתי את התיק
שההוא השאיר אצלי בחדר, ושיחקתי והטענתי את הנשק. זה נשק
מאיכות טובה מאוד, הוא יכול לעשות חור בבן-אדם. הבן-אדם הזה
שהשאיר את הנשק הוא ערבי ישראלי, והוא רמז שהוא מתכוון לעשות
פיגוע רב נפגעים. הרבה אומץ יש לבחור, אבל לא הרבה שכל. הוא
נכנס בדיוק כשבחנתי איזה מאג טעון, ואמר אני רואה שהחלטת
להתרשם מהנשק. אני יודע מה אתה מתכוון לעשות אתו, אמרתי. גם
אני יודע, הוא אמר. אתה לא, אמרתי, ועשיתי לו חור בבטן במטח
אחד. השארתי את הנשק ואת כל הדברים שלי ונסעתי לטבריה. חשבתי
ששם אוכל להיפרד מהכנרת המתייבשת.