20 למאי - ערב
פיסאק, מחוז קוסקו, פרו.

מחשבות אלה נכתבות למילים על דף באיחור קטן של חודש. ואין לי
כל צל של ספק שנכלאו בפנים זמן רב מידי. ככל הנראה הירהורים
שכאלה נועדו להשאר עימי וללוות אותי לשארית חיי. אני לא זקוק
להרבה בשביל להזכר בך אבא. זה קורה לי לפחות אחת לשבועיים.
לדוגמא שלשום באוטובוס לילה מלה פז לקופה קבנה, השיר אל קונדור
פאסה בביצוע אנדינו אוטנטי עלה לו מהטרנזיסטור החבוט של הנהג
ומיד העלה דמעות בעיניי כאשר נזכרתי עד כמה אהבת את אותה
מנגינה עתיקה בביצועם הנהדר של פול סיימן וארט גראפינקל.
או באותם רגעים (נדירים מאד יש להדגיש, אחרי הכל הסטנדרטים
כלכך גבוהים) בהם יוצאת מין המטבח באיזו מסעדה דרום אמריקאית
המנה המושלמת והיא מוגשת לשולחני. מדוייקת להפליא ועם האיזון
המושלם בין טעם נפלא והגשה אסטית לריח שמעורר את הדימיון ואת
בלוטות הריר. מיד עולות בעיני רוחי תמונות חיות מאין כמותן. זה
אתה... מסב לשולחן אחר במסעדה אחרת וזמן אחר וכמו שהריח נישא
אל אפך הגסטרונומי להפליא, עוד לפני שהמנה מתקרבת אל השולחן -
אתה ניעור ונדרך וחיוך שמתחיל מעיניי התכלת וחודר לכולם לנשמה
מפציע. כי אצלך מעולם לא היה דבר כזה חצי חיוך. בשבילך זה לתת
את הכל או כלום. ברב המקרים זה הכל ואף הרבה יותר. לאחר שאתה
מסיים לסעוד ואם המנה היא אכן אחת מאותן יחידות סגולה אשר
ממריאות ונוגעות ברף שלך שהוא רק טיפ טיפה מתחת לשלמות אבל
תמיד מנסה להמציא את השלמות מחדש.
הו אז כמובן לאחר כבוד אתה קם וניגש למטבח ללחוץ את ידו של
השף. בצעד בטוח כאילו שאתה שיא הנורמאליות. אתה תרעיף עליו
מחמאות אמת מעומק הלב. וכמובן שלא תבחל באמצעים בכדי לנסות
לגלות את סודותיו.
או בכל פעם שאני מטפס בזעת אפיים ומגיע יגע אך מרוצה לפסגת הר
או לנקודת תצפית עוצרת נשימה. אני מביט על כל המופלא הזה שנפרש
לפני. נושם אוויר הרים צלול כיין ונותן לכל הטוב הזה לזרום
לתוכי. אז אני נזכר אבל'ה איך תמיד רציתי לחלוק איתך את נפלאות
תבל. היה לי חלום אחד מטופש מעל כולם, שיום אחד נוכל אני ואתה
להתחרות כצוות במרוץ למיליון. אתה הנווט האלמותי עם המפה
בידיים ותמיד מוביל. תמיד עם התשובות הנכונות לכל החידות גם
ההזויות מכולן. ואני עושה דברך רץ ממקום למקום, מרים משקלים,
קופץ ממטוסים וצולל למעמקים. אני זוכר במיוחד ערב אחד, כשנתיים
או שלוש לפני שהלכת מאתנו לעולמים. ישבנו יחד בסלון ואני ממש
הפצרתי בך לעזוב הכל הכל ולהרשם עימי לתוכנית, כבר לעונה הבאה!
ממש כאילו אוטוטו אנחנו עולים על הפקל'עך ועל מכנסי הטרקים
ומתחילים לרוץ. אני זוכר היטב איך חייכת אליי 100% של חיוך מכל
הנשמה, אך עם קמצוץ של גיחוך ושמצ של רחמים. ואז השבת : "כן
בן, בוודאי. כשאצא לפנסיה נרשם גם נרשם."
אני לא קניתי את זה אבל אמרתי לעצמי שעד הפנסייה יש לי עוד מלא
שנים איתך ואני עוד אשכנע אותך לבסוף. ואתה עוד תודה על היום
שהשתכנעת אפילו אם לא נזכה במליון. איפה אתה ואיפה הפנסייה?
אבל יותר מכל הרגעים האחרים. אני נזכר בך כשאני במיטה בלילה
ואהובתי ישנה לצידי, נושמת לאט. אור של פנס רחוב חודר מבעד
לוילון ומאיר מעט את פניה והם אם תשאלו אותי הדבר היפה ביותר
בעולם ללא כל צל של ספק. אני מודה לקארמה הטובה ולאלילת המזל
ששלחו לי אותה. ליבי מתרחב עד אין סוף ואז אני בוכה. בוכה באמת
בקושי מצליח שלא ליבב. דמעות של אושר שהופכות מהר לבכי מר של
תסכול. כי אני לא יכול להפסיק לחשוב כמב היית אוהב אותה. כמה
היית מעריך את טוב ליבה את כנותה ואת אמות המוסר הבלתי מתפשרות
שלה. כמה מאושר היית יכול להיות. יכולת להווכח איך היא מתייחסת
אליי כמו אל מלך כמו לאוצר נדיר. ולפעמים כשאין ברירה וצריך
כמו אל גור עזוב. כמה היא תומכת כמה רכות וכמה היא מעריכה אותי
ואוהבת בדיוק כמו שאני. כמו שאף אחת לא העריכה אותי לפניה. אם
יכולת להכיר אותה בוודאי היית אז נאנח מלוא נחת ומבשר לי בשקט
: היי דורצ'ה סוף סוף מצאת לך בחורה טובה בשביל לשמור. רק
תיהיה חכם והיא תשאר לזמן רב. אולי לתמיד..." כמה שמח יכולת
להיות בשמחתי. אני חושב על הכשלון הגמור שהבאתי אליך הביתה ממש
חודשים ספורים לפני שהלכת בלי להגיד שלום ובטח שלא להתראות.
איך אפילו בשביל אותה בחורה קשה מסכנה צינית אבודה ומלאת
משקעים ניגודים וכעסים שלא ידעה להעריך אותי כלל וכלל ושלכל
הדעות לא הייתה טובה אליי אפילו אכזרית. איך אפילו בשבילה מצאת
פינה חמה בלב. אז אני חושב לעצמי איך היית לבטח מתאהב בנילה
מיד ממש כמו שאני התאהבתי. איך כבר במבט ראשון של עיני התכלת
שלך שיודעות הכל היית רואה מלאך שנפל עליי משמיים. אני חושב על
כל זה ומתפוצץ! ושואל בפעם המי יודע כמה למה היית מוכרח להעמיס
על גבך כלכך הרבה עבודה ועל ליבך כלכך הרבה דאגות. למה לא
הקשבת לאיש מאוהביך ובעקשנות אריקית טיפוסית המשכת לצעוד קדימה
רק בדרך שאתה בחרת לך ובלי להביט לצדדים. אבל התשובה הרי כה
ברורה. כי מאז ומעולם מיום הולדתך ועד יום מותך תמיד היית
אריק. תמיד אותו הדבר בלי שום שמץ של פשרה עם עצמך. ולו הקטנה
שבקטנה. תמיד תמיד ולפעמים גם בחרוף נפשך תמיד נשארת אתה. זה
הריי היה סוד הקסם המופלא שלך. וזה גם הביא אותך לבסוף למותך.
ומצד שני...
לו היית מקשיב ומשנה דרכך אז יכולת אולי לחיות יותר. אבל לעולם
לא היית יכול ללכת הלאה כה מאושר. לבסוף ביומך האחרון התיישבת
מחוייך בסלון מחבק את אמא ומבסוט עד הגג. וככה כמו מלך מלכים
עצמת את עינך לעולמים. אז מי אני שאשפוט אותך מלך העולם? אולי
אני רק יכול ללמוד ממך איך לחיות ואיך למות. מאושר עד אין קץ
שמח בחלקי ומעל הכל שלם עם עצמי.

עד כאן מלא כאב וגאווה
דור