כבר למעלה משבוע שאני מפציר בעצמי על בסיס יומי קבוע - לכתוב
שוב, לכתוב נו כבר לכתוב! אבל הדף נשאר ריק בוהק אליי בלובנו
מתגרה בי וכלום לא יוצא לי. וזה לא מכיוון שמבפנים אצלי הכל
שקט ורוגע. ומי שמכיר אותי באמת יודע שאצלי בפנים יש הר געש
הרגשות כמעט תמיד גועשים ורועשים וגם אם שקט לפרקים זה רק עד
הפעם הבאה. מעולם לא הייתי טוב במיוחד בלשמור את הרגשות שלי אך
ורק לעצמי. אז נשאלת השאלה האם זה משהו שאני בכלל רוצה לשנות
בעצמי? טוב השאלה הזו היא הכי רחוקה משאלה של כן ולא ששאלה
יכולה בכלל להיות!  
אם הייתם שואלים אותי את אותה השאלה בעבר הרחוק בשיאו של גיל
הטיפש'עשרה
הייתי עונה בבטחון מופגן יתר על המידה ומבלי לחשוב על כך אפילו
לשניה : "בשום פנים ואופן לא! אני מי שאני! אני אוהב את עצמי
מאד כפי שאני וכל מי שיש לו בעיה איתי יכול ללכת ל....." סוף
ציטוט מהעבר. אם מישהו היה שואל אותי לפני בערך שלושה חודשים
הייתי שוקל ארוכות ועונה בכובד הראש המתבקש: "תראו זה אף פעם
לא עניין של שחור או לבן. זה מאד מורכב וכנראה שלא יזיק לי
להתמתן טיפה אבל לא יותר מידי אחרי הכל דור מבלי איזו סערת
רגשות מזדמנת לפחות פעם בשבוע הוא לא דור בכלל. ובנימה יותר
רצינית אני יכול להגיד שלא יזיק לי בכלל למצוא קצת יותר שקט
נפשי" סוף ציטוט מדור שעומד לעלות על המטוס לגרמניה.
אבל אם אתם שואלים אותי היום התשובה היא שאני ממש לא מרגיש
מוכן לשינוי כזה דרסטי שאני בכלל לא רוצה להשתנות תכף ומיד כאן
ועכשיו! שאני זקוק לזמן ולמרחב מסויים אפילו הקטן שבקטנים. אבל
אם להיות לגמרי מפוכח עושה רושם שזכות הבחירה לא ממש נתונה
בידי פה. מסתבר שבגרמניה הנהדרת אין שום מקום לרגשות. שום מקום
לדור ברטל. אז תסלחו לי אבל אני מוכרח לעוף! חייב למצוא איזה
בחור אחר לגמרי שיוכל להחליף אותי פה. אולי אני אקום מחר עם
אור ראשון אוציא את כל הכסף שלי מהבנק פה ואעלה על הרכבת
הראשונה לפראג. שם אחפש בנרות אחר איזה נצר אחרון לבית המהר"ל
ואבקש ממנו שיצור לי איזה גולם שנראה בדיוק כמותי שתי טיפות
מים! ושייצוק לו חיים אבל בלי שום טעם. בלי כלום בפנים, שיהיה
ריק מתוכן לכדי שלמות! כל יום אשלח את הגולם שלי לבית הספר
לשפה ולפעמים גם לבנק או למשרד ההגירה. הגולם בן דמותי יסתובב
לו שם בחוץ עם מבט מזוגג בעיניים ושום סימן לרגש חלילה וחס! רק
עוד בורג במכונה המשומנת! הו כן הארורים האלה ימותו על זה!
הגולם שלי תמיד יילחש במקומות סגורים. וכשהוא צועד לו ברחוב
הוא ילך ישר כמו כולם. ללא שמץ של רצון חופשי בלי להביט
לצדדים. בקרב זרים ברחובות האלו המנוכרים. הוא אף פעם לא ישיר
והוא אף פעם לא יצחק. השם יישמור, תמיד מאופק! וכעבור זמן מה
הוא כבר ממש ייתמה, גרמני למופת, המשימה הושלמה!
ומה יהיה איתי? בשלב הזה אני אולי כבר מזמן אתייאש ואחזור
למקום שבו מותר לי להיות פשוט אני.