חופש!
אני מגלגל את המילה על הלשון: חוופפששש. ואז נושם עמוק עמוק את
כל החופש הזה חזרה פנימה.
עכשיו זה בתוך הראש שלי קופץ כמו כדורסל מקיר לקיר חו-פש,
חו-פש, חופש!
קצת כמו כשהייתי צעיר וכידררתי בין הסלון למטבח. ואמא צעקה צא
כבר החוצה!!!
אז פשוט יצאתי להנות בחוץ... לפני שמשהו בפנים יישבר.
ההבדל הוא רק שאני לא מצליח לצאת. והכדור ממשיך לקפוץ לי בתוך
הראש. בתוך הנשמה והריי נעים בחוץ. יש לי עיניים שעוד עובדות
היטב ברוך השם. כך שאני יכול לראות שהשמיים היום כחולים. אפילו
השמש חזרה לביקור אחרי שבוע אפור יותר מאפר. אבל אני סחוט יותר
מהסמרטוט במטבח שמשמש אותנו כבר חודש שלם ולא מוצא את דרכו לסל
הכביסה.
אני עכשיו על האוטובוס. שייקח אותי אל המכונית שתפרוץ את דרכה
ממרבורג של היום יום הקשה הזה, ותקח אותי חיש מהר כל הדרך
להאנובר ומשם רק עוד רכבת אחת, רק עוד מכונית אחת ואני 'בבית
עם המשפחה והחברים'. טוב אין לי מה להתלונן. וזה באמת הבית
היחיד שאני יכול לברוח אליו מתלאות היום יום נכון לעכשיו. וזה
בהחלט בית לא רע בכלל. ואמא שלה מהרגע הראשון עושה ללא כל צל
של ספק כל מה שרק אפשר כדי לתת לי הרגשה שזה הבית שלי. והיא
המשפחה שלי. והיא גם מצליחה לא מעט. אז אני מספר לעצמי שאני
בדרך הביתה ואפילו יכול להאמין לעצמי ביום טוב. ולפני ממתינים
בפתח שבועיים של כל טוב והכי חשוב שבועיים שבהם אני יכול לתת
למוח שלי שרץ כל הזמן פול גז ולעיתים קרובות מידי בניוטרל
מנוח. שבועיים שבהם אני אמור לשים את כל הצרות והדאגות בצד.
להשאיר את דור הלחוץ המודאג הרדוף הלעוס המוטש הזה מאחור
במרבורג של היום יום. ופשוט להנות מהחופש הזה.
אבל למה נכון לעכשיו זה מרגיש כמו משימה בלתי אפשרית?