באת אליי מארצות הכפור לטרוף את נשמתי
אני עומד בקרקעית באר אפלה ואיש לא רואה אותי
אני מנסה לצעוק, אבל קול לא יוצא
השמיים חשוכים ואין כוכבים ופה אמצא את מותי

יש לי ים של זמן לא לעשות כלום, רק להביט בקירות
רגשות מתערבבים ברגשות, ולפעמים הם חמים
כמו לבנה לוהטת שזורקים לתוך הכבשן
גם אני נשרפתי בין גלי הזמן

אין לי עתיד, כי אין לי עבר
אין אותי כבר
אני מנסה לשמור צורה, אבל אני נוזל,
מחליף צורות בכלי קיבול שונים,
גחמות הזמן, גחמות הגורל

אני כועס, זה נכון, כי רצחו אותי מאות פעמים
מה נשאר ממני, תגידי לי, כשהבטחת להיות לי עוגן

אבל אני לא מת ולא חי, אני רוח מרחפת על פני המים
המון בכיכר מבקש את ראשי,
וכל חטאי הוא שאני עוד קיים בגוף פיזי

אני לא יכול להימלט מפני המון האדם הזועם, שרואה בי אויב
הם כועסים שהם לא הצליחו להרוג אותי
הם כלאו אותי בבית כדי שאשלח יד בנפשי
כמה רוע יש בעולם, כמה רוע.