הכל מתחיל בצורך עז המבקש להתממש ללא דיחוי. לוח הזמנים משתנה
ופוער חלל בזמן. המציאות עוברת להשהייה
והנה אני כבר מרתיחה מים עם סוכר ומפזמת את אימפריות נופלות,
מסביב למדורה, נהדרת ואת לא הכרתי אותך מקרוב. כדוריות הדם שלי
שוחות שחיה אומנותית ואני חשה בדגדוג נגיעתן בדופנות עורקיי
ונימיי.
מוסיפה למים חמש עשרה כפות נאות של קפה מגורען טוב, מוסיפה
קוקוס להשבחת הטעם ולעתים זורקת צ׳ילי קטן שיעקצץ או בוזקת
קינמון לטוויסט שיעורר את הלשון בבוא הרגע לאתר את  נוכחותו.
המחשבות והמילים מחוללים טנגו וידי האוחזת בכף העץ מנצחת על
הקצב ובוחשת.
כשמתקרר מעט, זה הזמן להוסיף שבע מאות וחמישים מיליליטר של
אלכוהול תשעים ושישה אחוז.
יוצרת מטאפורות חדשות, מתנפלת על המקלדת עם כריות אצבעות
דביקות, מבטיחה לנקות היטב אחר כך ( בדרך כלל אני גם מקיימת ),
ולוחצת על אותיות כמתחרה במהירות הקול. כבר יודעת שעם האור אין
לי סיכוי.
כשמתפנות לי הריאות ואני מצליחה לשאוף ולמלאן מחדש, אני מתמתחת
לכל אורכי, מכניסה מצקת, מקרבת לאף וממתינה. האלכוהול מתאדה
ומתעבה בתקרת המח, סחרור נעים וקל פושט בפניי ובבטני.
עוד הסנפה כזו ועוד אנחה ארוכה ואז מגיע רגע הטעימה, עוד לפני
הסינון.
הסוד הוא לשאוב מעט מהנוזל יחד עם מעט אוויר. לתת לליקר לנוח
על הלשון. להתאפק ולא לבלוע. אני יודעת שזה מאתגר. מאתגר אבל
אפשרי. השלב הבא הוא גלגולו מצד לצד. שכל פקעית טעם תתחרה
בשכנתה ותזהה מי הגורם לעקצוץ ומי לטוויסט.
אחרי הגלגול הזה, המבקש נחת, שנבוא ללא בהילות, המציאות עדיין
בהשהייה, אחריו, שואבים שוב וחוזרים על התהליך בקצב מהיר פי
חמישה.
הגוף מתמוגג מתחושת הסיפוק המתפשטת לאורכו ולרוחבו.
זמן טוב להפעיל מחדש את המציאות ולבקבק.