ימיי באולם המשפט
הולכים
ומתארכים ומתקצרים
וגופי כבר אינו זוכר
את הפשעים
לא שלי ולא של האחרים

השופטים אוהבים אותי
(כפי שאפשר היה לצפות)
מכונת מזל מלאה ידע שכמותי
מצחיק, מגושם ומטושטש
מתהלך ביניהם
בבגדים בלויים, מחשבות שווא
ואנקדוטות מתובלות

הדבר המפתיע ביותר
הוא היעדר האזיקים על מפרקיי
והזכות ללכת הביתה בסיומו של כל יום דיונים.

מסלול הירי
לא יכול להיות העניין המרכזי
שכן את הדרך שעשה המוות יודעים כולם
מסלולו קבוע, מראש, תמיד,
וידוע בכוונת מכוון

ובכל זאת
אנחנו באים לכאן
כל פעם מחדש
ומבקשים חוות דעת של מומחים
ועדים מיומנים
שימכרו לנו סיפור טוב יותר מזה שכבר קנינו
ומסתפקים בהוצאות השמורות
לעדים שאינם מומחים

(המנוח מבקש להעיד בפני בית המשפט)

כשבית המשפט שב ומדגיש
עד כמה מתעתע מראה עיניים יכול להיות
בית המשפט יודע בדיוק
לאיזה סוג תעתועים הוא מתכוון
לאיזה סוג שעשועים הוא מתכונן
מי התליין וכמה משלמים לו
ועד איפה חדרו הקליעים

(אני שב ומסתתר בעמדת המקליט
ונוגס את עורי לאורך כל ההליך)

בית המשפט קם על רגליו
ואני כושל ומקיא על הרצפה מתחת למכשיר ההקלטה
ומשתנק.
הגברת עיסאווי ניגשת אליי עם ממחטה
ובקבוק מים
ודמעות בעיניה
ואנחנו מסתתרים מתחת לשולחן
עד שהעד המרכזי
מסיים לשקר.

בחזרה בביתי
בהיעדר חזית לחימה רחוקה
אני מפנה את כלי הנשק
אל החזית הקרובה
(שאינה עוינת כלל ועיקר)
רק נשים עירומות וילדים בוכים
המוכנים לחדול מבכיים
בתנאי שאחדל גם אני
ומטהר את הכפר הפנימי כולו

את שנותיי הטובות
אני מבלה בהתבוננות ודעיכה
כדי שאוכל לזרוח
כשאגיע סוף סוף אל שפת המים

את המים הזכים אגיש לפי בידיי
ואברך

(לא כמו חיות האדם המקיפות אותי כעת)

תיק הראיות שלך
עשוי עור תנין
נעלייך טובות
ונשמתך כעורה
אין לך
ולא יהיה לך סיכוי
למשוך אותי
אל קורי העכביש הנאים שלך
שכן אני החפרפרת הטובה ביותר בשדה
מציץ משפת המחילה
ומגחך.

איש אינו יודע עליי יותר משאני מעוניין שיידע
ומחילותיי סבוכות
חשוכות ונהדרות
ואפילו את
בגלימתך הזולה
אינך יודעת
מה ומי אני
והיכן תחילתי
ואיפה אני מסתיים.