ככה זה כשאת עוד שנייה בת 30, בין נהריה למעלות תרשיחא בסוף את
מתפשרת על חורפיש...
כל פעם מוצאת את דרכך בחזרה אל הצפון, בחום, בקור. עדיף בקור.
עושה לעצמך מנהגים וטקסים קטנים. חוזרת לאותם המקומות ולא
מוצאת שובע. שואפת אוויר, ממלאה את הריאות עד סוף גבול היכולת
באוויר הצח והנקי הזה. עוצמת עיניים מול שקיעה בהרים, פותחת
עיניים מול אח חמה. מתפנקת עד תום על הרגעים הקטנטנים האלה,
שנראה שמנסים לברוח ממך. ומדי פעם נוחתת עליך איזו תובנה. למשל
שאת ממש עוד רגע בת 30, תמיד נאבדת אי שם בין נהריה למעלות
תרשיחא, בכביש החשוך, בפיתולים המסוכנים. ואיזה מזל שלא את
מאחורי ההגה. מצד שני זה מרגיש שגם בחיים האישיים שלך, לא את
היא הנהגת ולא את מכתיבה את הקצב או את כיוון המסלול.
אז עשית מה שציפו ממך, לפחות את החלק האקדמי. תואר ראשון, תואר
שני, מקצוע, עבודה. עבודה מחורבנת. עברת מההורים, אז מה שזה
היה בשביל לגור עם סבתא? ועכשיו כולם לחוצים על חתונה, בעל,
ילדים. ורק לך הרעיון הזה לא קורץ אפילו קצת. הלב שלך לא יהיה
שייך לגבר, והגוף לא יהיה משועבד ליצורים קטנים שהם כל כך
רוצים שתצרי. הלב שלך נשכח מאחור, אי שם בצפון. ומדי פעם את
חוזרת לבקר אותו, לראות כמה יפים החיים שלו בהרים. ובפעמים
האלה את מנסה לעייף את הגוף וכאילו לחקוק בזכרונו שאת היית פה,
במקום הזה שאת כל כך שייכת אליו.
מוצאת את עצמך בשיחה רנדומלית עם בעל מסעדה, כשהוא חולק איתך
את חוכמת חייו...שאם לא תנסי זה לא יקרה. חוכמת חיים נדושה
למדי. ואת רק טוענת שבשביל לנסות צריך גם מציאות מתאימה, דברים
כמו כסף שעוצרים בעדך להגשים חלומות כל כך רחוקים. וכשאת חושבת
על זה, כסף הוא רק תירוץ. זה הפחד שמקרקע אותך, וגוזם לך את
אותן הכנפיים כל כך שאפילו בחלומות את מפחדת להרחיק לכת, שלא
תלכי לאיבוד באיזה חורש לא נודע. שחס וחלילה לא תהיי במקום הזה
שכל כך טוב לך בו. אז את עוצמת עיניים, שואפת את הגשם ומנסה
לחקוק את צליל הטפטוף בזכרונך, כדי להרגיש שחלמת לפחות משהו,
לפחות קצת.