יצאתי בעקבות השמש כשהשמיים שקעו באופק וצבעו את הדרך אדום
ילדים כאלה קטנים ניסו להגיד לי שאני טועה, אבל לא הקשבתי
להם,
שינסתי את מותניי והלכתי בטוח ויציב לעבר מקום המחר

לא היו לי ציפיות ולא כריות, רק רציתי לחזות בזוהר האלוהים,
אבל מרקע השמיים התפרק סביבי, והייתי טועה בכאוס מוחלט של
אנרגיות
"כל העולם הוא אנרגיה אחת גולמית טהורה," שמעתי בת-קול אומרת,
"אתה צריך ללכת לאן שלוקחות אותך רגליך כמדלג מאבן לאבן על פני
מים סוערים,"

"מי הוא זה?" שאלתי, וחשכה אפפה אותי ולא קיבלתי תשובה
הדלקתי נר סכין וקרעתי את מסך השמיים בדרכי אל האור
"אולי העולם מהתל בך," אמרה לי בת-הקול, "אולי הכול אשליה,"
"אני חייב למצוא את השורש של הכול, ממנו הכול נשפך," אמרתי לה,
והיא צחקה -
"לא תמצא את זה גם בעוד אלף שנה, כל מה שאתה צריך לעשות זה
לדלג מאבן לאבן,
מאבן לאבן, כל הזמן,"
"כל הזמן?" שאלתי
"כל הזמן," היא אמרה ואני שקעתי למצולות של כאוס,
"עליך למצוא את עצמך מחדש, אך כעת התדרדרת לשורש מהותך," היא
אמרה,
ואני לא הבנתי ל-מה היא מתכוונת
ניסיתי לזוז ולא הצלחתי
ניסיתי לחשוב ולא הצלחתי
גם להרגיש לא

הבנתי שעכשיו אני אבן.