כל יום הוא עומד בלי יכולת לזוז
אנחנו מכים אותו - והוא לא זז
מסנוורים אותו בעיניים עם שמש, ברקים ושדיים,
והוא לא זז
"מצב כזה לא יכול להימשך יותר," אמרה הגננת נחמה,
"אתם צריכים לעקור לו את המוח," היא אמרה

לא רצינו לעקור לו את המוח,
אז הברחנו אותו מגן הילדים אל הגן הציבורי,
ושם אמרנו לו להתחבא בתוך המגלשה עד תבוא ישועה
אבל הגננת הזאת בת-זונה,
מחפשת אותו עם מסור וסכין שלופה
"איפה בן הזנונים החרמן," היא ממלמלת לעצמה

בבוקר כשהיא הייתה כבר יישנה בביתה,
הסענו אותו אל מעבר לגבול,
והורדנו אותו בשטח הפקר בלבנון
"אל תחזור לעולם, נצנץ," אמרנו לו,
"הם רוצים לעקור לך את המוח,"

הוא הלך להתחבא בין ההריסות באזור מלחמה,
ואנחנו חזרנו לתל-אביב לאכול קרקרים עם בצל בגבינה
"מה אתה חושב יעשו לו אם יתפסו אותו?" שאלה אותי מיכלי הקטנה
"אני חושב שיתלו אותו בכיכר העיר," אמרתי, וכרסמתי את הקרקר,
"אבל זה עדיף על ליפול בידיים של הגננת הרצחנית,"

בלילה נצנצו הכוכבים לי ולה ולו ולכל החוטאים המקוללים
הלכנו בשדה בשביל החשוך וחיפשנו עצה מפני אבדון נשמתנו
תנשמות התנשמו על העצים, ועורבים קרחים קרקרו בקרחת החורשה
"אולי הגיע הזמן לעשות מעשה," אמרה מיכלי הקטנה
הסתכלתי לבוהק הירח והזלתי דמעות של ייסורים,
"אני חושב שאין ברירה, מיכלי," אמרתי וחיבקתי את כתפה,
"אני חושב שאנחנו חייבים לעזוב את לאס ווגאס,"

היא הביטה בי שותקת, ואז הלכה לבדה לעבר ביתה
אני חזרתי לביתי מיטתי וישנתי שינה של סיוטים.