אגואיזם ועדינות, אלימות וכנות... בוקר טוב, עכשיו לילה, וירח
מרחף בין העננים, ולא רואים אותו, כי הוא בין העננים. שמיים
שקטים מחוררים מלאים תהום ואור לא נראה וחושך על פני תהום,
ורוח אלוהים מרחפת על פני המים. מיטה סתורה, מצעים מלוכלכים,
זרע בתחתונים, זיפים על הפנים, זקוק לתספורת. העננה נמוכה,
השמיים נמוכים, התקרה נמוכה, ואני לא רואה דבר מלבד התקרה,
שנמוכה, ובאה אליי לאכלני. בדידות כזאת של ראש ריק יש רק
במחלקות הפסיכיאטריות של אמנים ואנשי ציבור, ששלפו את מהות
הגוף פנימה, למהות הגוף החוצה, והם לא מרגישים דבר - אם זה לא
בא מהעולם החיצון. שום זיכרונות, שום רגשות, שום הרהורים, אלא
רק על מה שהעולם הזה מציג, כי בפנים אין דבר. האמן שוכב על
המיטה, מביט בתקרה, ומעכל את העולם, מעכל כל הזמן, מדשן את
האדמה וזורע זרעים וקוטף פרחים מתוך הסחבות, הזבל, והמיץ של
הזבל. רגעים כאלו בהם העולם נספג ונשאב לצינורות של חיטוט
והיפוך, עובר תהליכים של זיקוק, ומשנה צורות כיד הדמיון הטובה
על הקדוש ברוך הוא. ומתוך המדמנה, שלפעמים היא מאכלת אש תופת,
יוצאת רעננה ונקייה, כמעט מבוישת, איזו שהיא יצירה, ש-רק
במערומיה חפת האגו היא נראית טוב. היא מסתובבת, לא תמיד יפה,
לא תמיד טובה, עירומה בין החדרים, בעוד האיש המתקתק מוצץ את
המוץ מתוך השחת ומפריד מילה במילה כמבדק את בתוליה של יצירתו
המתממשת לנגד עיניו. ובחצות הלילה, כשהכול כבר גמור ונעשה,
ואין דבר שישווה בין יצירה כלשהי לחיים האמתיים, הוא תלוי על
חוט השערה, בין העולם הפיזי לעולם הערטילאי, ומחפש למצוא לו
שביל בו יוכל המוח שלו לדרוך בלי לקבל צורות שלא תלויות בו.
אבל העולם, זה שגלוי לו, הוא כמו עיר גשומה חסומה בחומות,
צפופה ומלאה סודות, ואיש לא יגלה לו דבר אם הוא לא יבקש. ומרוב
שיטוטים בעיר הגשומה אחר תשובות שיאירו את מסלול חייו, הוא
מתעייף ומועד, והגשם נופל עליו ללא רחם, והרוחות שורקות
באוזניו ומקפיאות את מוחו, ועוד רגע, כמו פעמים רבות קודם, הוא
עומד מול בחירה. בחירה לדלג על אבני המדרכת של ההשראה, או לתת
עצמו לגחמות הגורל, ש-מן הסתם ייקח אותו, במקרה הטוב, לחור
באדמה, תוך כדי תהליך של ניוון מוחי, רוחני, גופני, מנטלי,
ויסחף אותו לאי-שם בתהפוכות גורל עיוור, נתון לשיגיונות, כמו
עלה יבש שנסחף בזרם המים על שפת מדרכה, ונבלע בשאון גיהינומי
במערבולת שדים אל תוך הביוב לתוככי חשכה וגורל עיוור.

איש מסטול
יצירה שמכבדת את בעליה, את הקורא, ואת החברה. "אנשים כאלה הם
לא בני-אדם," אמרה האסופית ואספה אליה את רגליה. היא הייתה
נקייה, כי התרחצה לא מזמן, אבל לבשה רק כותונת דקה מעל לבגדיה
התחתונים, והייתה יחפה. שיער ראשה היה פרוע ולח ועיניה לחות
מדמעות או מקור. היא הביטה סביבה באגביות, אבל גם בחוסר-אונים.
אנה תלך, אנה תבוא. "הם מציעים לי, הגברים, כל מיני הצעות
מיניות אם אני אסכים לעשות איתם ככה וככה, ובתמורה הם יתנו לי
לאכול ומקום לישון. אני לא מסכימה." היא ישבה בפתח בניין
דירות, והביטה על השמיים הגשומים החשוכים. "הנשים גם מדברות,
אתה יודע, רוצות שאנקה להן את הבית. אני לא מסכימה." היא הביטה
בי, "אני רעבה," "מה עושים?" שאלתי. "כלום," היא ענתה. "יש כלב
אחד שמאכיל אותי, הוא מגיע עם סלסלה קשורה לצוואר, ובתוכה
לחמניות וגבינות ומשהו לשתות. אני לא יודעת מי שולח אותו." היא
המשיכה - "יש אישה אחת רעה ומכוערת, שתמיד שופכת עליי מים
מהחלון שלה למטה. ותמיד היא אומרת - לא ראיתי אותך, מה את עושה
שם, לכי הביתה. - אבל אין לי בית." הסתכלתי על פטמותיה הזקורות
דרך הבד. היא שמה לב. "זה מהקור, מאמי. אני לא חמה עליך."
התאדמתי כולי מרוב בושה. "לפעמים אני יישנה במקלטים, אבל לא
הלילה." "לפעמים מרשים לי בכל מיני חנויות ללכת לשירותים,
ולפעמים לא," "לפעמים אין חנויות, לא פתוחות," "יש לי סרטן,
ואני לא יודעת איך לטפל בו." "זה אומר שבקרוב אמות, אבל לא
אכפת לי," "אנשים לא אוהבים אנשים, שמת לב?" "אנשים אוהבים
בעלי-חיים וצמחים יותר מאשר אנשים אחרים. אבל את עצמם הם
אוהבים, הם חושבים שהם תמיד צודקים." "יש להם תירוצים משכנעים
מאוד כלפי עצמם אפילו למעשי הזוועה הגרועים ביותר שהם מבצעים,"
"הלילה אני אשן בחדר המדרגות פה." "אתה לא אומר לי לבוא אליך,
אבל גם ככה לא הייתי מסכימה,"  

לא הבנתי
לא הבנתי מה קרה לך, איך את מדברת כשהכול הפוך. איך את אומרת
שאת מכוערת כשאת יפה. איך את אומרת שאת מכשפה כשאת מלאך. איך
את אומרת שאת טיפשה כשאת חכמה. איך את אומרת שאני שונא אותך
כשאני אוהב אותך. יושבת במיטה, מכוסה עד הגרון, לא מוציאה קול,
רק מביטה במבט בוהה בחלל סביבך ובכל מה שקורה סביבך. לא קורה
סביבך הרבה, חוץ ממני שמנסה להבין מה הקטע שלך, והשירים של
שלמה ארצי שמתנגנים ברקע. "האם הגברת מוכנה להוציא את הראש שלה
מהתחת שלה ולראות שהיא טובה ולא רעה?" שאלתי בארסיות. "אתה
חתיכת חרא," היא אמרה, "אתה יודע שאני רעה, כולם יודעים שאני
רעה, הם מדברים עליי מאחורי הגב." "מי אלה האנשים הלא כל-כך
סימפתים האלה?" "אתה והחברים שלך," היא אמרה. "זה לא נכון,"
"זה נכון, ואתם צודקים, אני באמת רעה, למשל... למשל היום בבוקר
לא צחצחתי שיניים." "וזה הופך אותך לרעה?" "אם זה לא הופך אותי
לרעה, אז מה כן?" "שום-דבר, שום-דבר, כי את לא רעה. גם אני לא
צחצחתי שיניים." "כי גם אתה רע." "אם אני רע, ואת רעה, הרי
אנחנו צמד חמד," "אני לא רוצה להיות רעה," "את לא," "אני כן,"
"אז אל תהיי," "אני לא יכולה, ככה נולדתי,"

"טוב, נגיד שאת רעה, אז מה? תהיי רעה גאה," "אני לא יכולה
להיות גאה בזה," "למה לא?" "כי זה רע," "אז אל תהיי גאה בזה,"
"אני לא," "אז למה את סובלת?" "כי אני רעה," "טוב, בואי נעשה
שינוי, ונהפוך אותך לטובה," "אתה יכול לעשות את זה?" "כן,"
"טוב," היא הזדקפה במקומה, "אני מוכנה," "את צריכה להרים שתי
אצבעות ולהגיד - טוהר לבי, טוהר לבי, לנצח יישאר, -" היא עשתה
את זה. "זהו, עכשיו את טובה," "יופי! ידעתי שתדע מה לעשות!"

אני יושב במרפסת עם הביצים בחוץ, ומגרד אותם בזעם. הזיעה הזו
גורמת לגרבצת חמורה. היא רוצחת אנשים, מקפיאה אותם ומבשלת
אותם, ואומרת לכולם שהיא טובה ומאמינה בזה. ואני מה אכפת לי,
משוטט בלילות בגנים ציבוריים ואונס ורוצח עלמות צעירות. אבל
היי, אני טוב, והיא גם. ככה היא אמרה. ואם היא אמרה - היא
יודעת.

שנות השמונים
קר לי, קר גם לכם? אנחנו יושבים ביום חמסין מהביל ומפצחים
גרעינים, כשפתאומי השכנה הנימפומנית נכנסת. מה את רוצה? יש לי
מדף, ואני צריכה מישהו שיתלה לי אותו מעל המיטה. לא בזין שלנו.
האמת שהמדף הוא שולי, היא אומרת, את הדברים המעניינים באמת אני
מעדיפה לעשות בתוך המיטה, בין השמיכות. יש לך גדולים? לא
במיוחד... אז לא בזין שלנו. אבל גילחתי רגליים, והקוס שלי נקי
משיער. איך בית השחי? חלק גם. את מריחה טוב? כמו שושנים. אנחנו
שונאים שושנים. אמרתי שושנים? התכוונתי ל-ורדים. ורדים אנחנו
די מסמפטים, את יודעת לרדת? כן. ולתת שירדו לך? כן. את עושה
קולות? איזה קולות? קולות של מכבי-אש. כן. את תדרשי אחר-כך
תשלום? לא, מה פתאום, אני נהנית מזה, אני לא זונה. אבל את רוצה
שנתלה לך מדף. האמת שלא אכפת לי בכלל מהמדף המזוין הזה. טוב
מאוד, כי אנחנו לא יודעים לתלות מדפים. יש לך מוזיקה מעצבנת?
לא, מוזיקה טובה. קטורת ונרות? לא... טוב מאוד, אנחנו שונאים
את החרא הזה. יש לך קנוניה סודית להיכנס להיריון, ללדת, ואז
לתבוע את הביצים שלנו? היא צחקה בחוסר-נוחות. לא... כי אנחנו
מאוד מקפידים בעניין הזה, אנחנו לא רוצים שאיזו מכשפה תשב לנו
על הווריד. רק זיון אני רוצה, מאמי... ואם יש לנו קטן, את
תצחקי עלינו? לא, אני אגיד שהוא מספיק גדול בשבילי. ואת תספרי
לחברות שלך שאנחנו לא יודעים לתת עבודה? מה שקורה במיטה, נשאר
במיטה. טוב מאוד, ככה אנחנו אוהבים. יש לך מחלות כלשהן שאפשר
להידבק בהן בעקבות האקט? לא... את בטוחה? כן. נבדקת? לא... אבל
הייתי אצל הרופא לא מזמן בקשר לעייפות, והוא עשה לי בדיקת דם
ושתן. מה יצא? רק מחסור בברזל. אנחנו יכולים להסתדר עם זה. יש
לך בעל? לא. חבר? לא. אקס קנאי? לא. קרוב משפחה חמום מוח? לא.
כלומר יש לי קרובי משפחה, בוודאי, אבל הם לא מתעסקים בחיי המין
שלי. טוב מאוד, יש לכבד את זכות האישה לסיפוק יצריה בלי להציק
לה. גם אני סוברת כך. יש לך סטיות מיניות? לא... חוץ מהדברים
הרגילים. טוב מאוד, אנחנו שונאים סטיות מיניות. האם את תסממי
אותנו, תכשפי אותנו, תרעילי אותנו, תשכרי אותנו, או תפגעי בנו
באיזו שהיא צורה נפשית או פיזית? לא. את סוגדת לשטן? לא. התחת
שלך נקי משיערות? כן. והגב? גם כן. הציפורניים גזוזות? כן. את
תהיי מאופרת? לא. את אוהבת לקבל עונג? כן. את אוהבת להעניק
עונג? כן. את מה שנקרא חושנית? כן. בהגזמה? לא. חפפת שיער? כן.
סיבנת גוף? כן. האם את נמלטת מהחוק, מהמאפייה, או מארגון טרור
או ארגון חשאי כלשהו, או איזו מדינה? לא. טוב, היינו שמחים
לעשות לך טובה, אבל אנחנו לא חרמנים הלילה. תנסי מחר באותה
השעה. בסדר. ביי. ביי.