יש חוק מסוים בלוגיקה האומר: דבר לא יכול להיות דבר והיפוכו.
אבל הרי שעוד בתחילת המאה הקודמת גילו כי זמן הוא רק עוד מימד,
לא? ואין דברים יותר הפוכים מאותם אנשים אך בנקודות זמן שונות.
הנה אני לאט לאט הופך לאדם שתכניות הילדים המצוירות כה הזהירו
מפניו. אז לא הפנמתי כלל את תכניהם, אבל כעת אני מבין. איך זה
מרגיש, להזדחל כך מבעד לזקיקי האישיות, עד שהם אינם יכולים
יותר ומתפרקים? לא הרבה. אתה עדיין מרגיש רק את עצמך. אבל עמוק
יותר. האיש במראה סוף סוף מבין לליבך. ואתה מתריס, ורועד כל
כולך. תכניות הילדים מן הסתם הזהירו מאנשים כאלה. ככל שהזמן
עובר הדמויות והעלילות מתבהרות לי יותר, במין צל הרודף אחר
עצמו. כל צעד שאני לוקח, זה מתבהר, ורק מעצם לקיחת הצעד. ואתה
בכל מקרה כבר קיבלת את זה שאתה בעד הנבלים. הם מרגישים אמיתיים
יותר. עולמם עמוק ומלא פליאה. המניעים שלהם היו מוצדקים לטעמי.
כוחם עולה מן הסבל  ואי הצדק. בעוד שהגיבורים סטטים, כאילו לא
נחשפים לשום אוול מבעד לדף התסריט. יותר מכל רציתי לראות את
הנבלים מנצחים, העיר נהרסת, צליל אדם לא נשמע - לאורך כל
הפרקים, כל הסדרות חלמתי בהקיץ, בהתמוגגות, על אלפי דרכים
להשמיד את העולם. כך גם בעצם אפשר להבין איך ימי ילדותי
ונעוריי היו מלאים באי סיפוק שורשי, משהו מן היסוד. חלומות
שממשיכים להיערם. ולא על גבי אלא על ליבי. חלומות על אהבה, על
חופש, ועל סוף העולם.