מדברים הדבורים כמה הדם שלי מתוק
מדברים הנמלים כמה הזיעה שלי מתוקה
ואני רואה חלב, בתוך העיניים, כשאני שותה אותו עם כפית סוכר

והעור זורם לי מהפנים, יורד
והעיניים שלי פוזלות הצידה, למטה, למעלה
מישהו מכה בתוף הלב שלי מונוטוני ללא רחמים,
וברחובות המון אדם תחת שמיים חשוכים גשומים
חנויות נפתחות ומוכרות כדורים,
טלוויזיות נדלקות, כבות, אומרות מילים לא ברורות,
משדרות תמונות מרצדות
אנשים עולים ויורדים במדרגות,
בסערת רגשות, בצרחות
אני נועל את עצמי מאחורי דלתות,
בתוך מוזיקה מעצבנת, שגורמת להם לתלוש שיערות

אני לא עונה לעיניים, שפתיים ופנים שבוהות אצלי בדלת
יש לי את כל הצלקות וכל הגלדים עליהן
עצים נשברים בסופה, אבל אני מתחפר,
לא יראו אותי מעבר להררי הבטון
כמו זרוע נטויה אני שולח מ-פה לשם,
בתוך החלל הצר הלבן
זה מפחיד, וזה מרגיע, את הלב הקטן שלי.