אחרי זמן ממושך של עמידה בקור היה לה פיפי והגשם הדק שהחל לרדת
לא תרם למצב, אבל היא לא יכלה להרשות לעצמה לאבד את התור,
שהיה שלה עכשיו.
האנשים מאחור דחפו אותה בלית ברירה קדימה, דוחקים אותה אל עבר
מדרגות הכניסה. לבסוף הגיע תורה, ואחד השומרים בכניסה פתח לה
את השער והיא נכנסה פנימה. גבר מגודל, בחליפה מאובקת, הצביע
לעבר מעלית יחידה בלובי, והיא הלכה לעברה, חוששת קמעה מהאור
החיוור.
היא לחצה על הכפתור היחיד שראתה במעלית המיושנת, ועד שנסגרו
דלתות המעלית לא מש ממנה מבטו החד של האיש.המעלית החלה עולה,
מהירותה מתגברת באופן מבהיל. היא נאלצה להשען על קיר המעלית
כדי לא ליפול. אחרי זמן שנראה כמו נצח, נעצרה המעלית והדלתות
נפתחו לאפלה...
הבכי היה שקט וחרישי...כל כך חלש אבל היא שמעה אותו. מבעד
לאפלה השולטת היא ניסתה לראות משהו,אבל משני צידיה ומולה היו
קירות.
מה זה המקום הזה? חשבה לעצמה, והבכי נשמע שוב, מטריד יותר,
קרוב יותר.
היא הלכה לאורך הקיר האפל לכיוון הבכי... זה היה בכי של ילדה,
היא הבינה כעת.
הבכי היה מוכר לה.
הילדה ישבה החושך, ראשה בין ברכיה .
אי אפשר היה לטעות: השיער הפרוע,הבגדים המוכתמים בדם,הנעליים
האדומות. הכל היה מוכר לה ובכל זאת היא לא האמינה. איך זה יכול
להיות? מה פשר המקום הזה? גופה רעד.
היא התקרבה בשקט לילדה וכרעה לשבת לידה. נוגעת לאט בשערה.
ואז היא כבר הייתה בטוחה. המגע היה כל כך מוכר לה... זאת חייבת
להיות היא.
היא הרימה את ראשה של הילדה אל מול פניה וליבה קפא, מחזיר אותה
אחורה אל ילדותה שלה.
"הילה?"
המשך יבוא |