התעוררתי בבוקר, היה לי קשה
"אימא, אימא, אני רוצה לישון!" קראתי,
אך אימא אישה מעשית מאוד,
רוצה את המרחב הביתי בשבילה בלבד לחצי יום
שפכה עליי כוס מים קרים, "לקום מיד!"
"אימא, זה רטוב, ועכשיו גם המיטה רטובה,
למה שפכת עליי כוס מים קרים?"
"כי הקולה נגמרה,"

כמו ילד קטן בעונש, הלכתי לבית הספר
כנראה מגיע לי עונש כי אני ילד קטן
אבל זו לא אשמתי שאני קטן, ככה נולדתי
כנראה שלהיות קטן זה רע, וצריך להיענש,
עד שגדלים ואז מותר לעשות מה שרוצים

"כל הילדים, עיניים אליי!" קראה המורה הצעירה והחתיכה
מיד באו כל הילדים ונתנו לה את העיניים שלהם,
היא הייתה בהלם "וואיי... ואייי..." וצרחה כמו משוגעת

אחר כך באתי הביתה שלי, ואימא אמרה לי להתקלח,
כי הייתי בבית הספר, ועכשיו אני מסריח
"אבל אימא, את אמרת לי ללכת לבית הספר,
אם לא הייתי הולך לבית הספר, לא הייתי מסריח,"
"לכל דבר יש לך מה לענות," היא אמרה ודחפה אותי לאמבט

בכיתי, כי המים היו קרים, אבל הסתבנתי טוב-טוב, גם בבולבול
"אימא, למה יש לי בולבול?"
"מה זאת אומרת? לכל הילדים יש בולבול,"
"לחברה שלי מיטל מהכיתה - אין,"
אימא הביטה בי במבט ארוך וחשדני -
"ואיך אתה יודע את זה?"

אימא אמרה לי לעשות שיעורים,
מהר-מהר לפני שאשכח את החומר
ואז היא אמרה לי לעשות כלים,
מהר-מהר לפני שתעלה לה הקריזה
ואז היא אמרה לי לישון צהריים,
"מהר-מהר, כי אני צריכה קצת שקט,"
"אימא, חבר שלי פרנקי אמר שבבית קברות יש הרבה שקט,
אולי אלך לשם?"
"אתה לא הולך לשום בית קברות!" צעקה אימא בהיסטריה,
והרביצה לי
אני לא יודע למה היא הרביצה לי
"עכשיו תאכל ארוחת צהריים!"
"מה יש לאכול?"
"פירה,"
"אבל אימא, אני לא אוהב פירה,
אני יכול לאכול משהו אחר?"
"כן,"
"כמו מה?"
"כמו את הלב שלך,"

צחוקים איתי.