[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








לאורך כל הנסיעה לירושלים היה רעש מוזר, לא מוכר שבא והלך. מן
ציוץ שכזה. בהתחלה כל אחד התנהג כאילו הוא לא שומע כלום. הMP
של רני כיסה עליו - מה שהפך את ההתעלמות לנוחה יותר. בדיוק
בדקותיים לאחת עשרה מיקה ביקשה שנשמע חדשות. מיקה אומרת
דקותיים וחברימים וילדימים ואפילו מבקשת לשלוח מסרונים עם
תנשמות. ככה היא. בכל מקרה, הרדיו פחות סלחן מהMP של רני
וברווחים שבין המילים של השדרנית הציוץ פתאום נשמע כל כך ברור
שכבר אי אפשר היה להוסיף ולהתעלם ממנו. עצרנו במפרץ החניה
הראשון שמצאנו. רני פתח את מכסה המנוע ושרון, שאבא שלה מוסכניק
והיא על תקן המכונאית, יצאה לבדוק מאיפה הרעש. לא מהמנוע אמרה.
מיקה חיפשה בתא המטען. גם היא אמרה שהשטח שלה נקי. רני פתח את
הדלת, הדליק ת'פנס של הסמסונג והתכופף עם כל הגוף כדי לראות אם
במקרה נתפס משהו לאחד הגלגלים או למרכב עצמו. גם רני לא מצא
כלום. החלטנו להמשיך בנסיעה בלי רדיו ובלי מוזיקה מהMP. אחרי
שלושה קילומטר, הגיע הציוץ. האזניים שלנו התחדדו ופערנו את
העיניים כאילו ככה נשמע טוב יותר. אינסטינקטים מוזרים יש לבני
האדם. הסתכלנו אחד על השני. חוץ מרני. רני מזכיר קצת את מיקה.
לא פלא שהם זוג. הוא, כשהוא נוהג, הוא נוהג.
התחלנו להזיז את כל מה שהיה מתחת לרגליים. צידנית עם אוכל,
תרמילים, אוהלים, מזרון יוגה. כמו מרפי בדיוק. כשהתחלנו לחפש
היתה דממה. התחיל להיות קצת ספוקי והעננות הכבדה שהשחירה את
השמיים יחד עם הערפל שנחת על הכביש, רק הוסיפה לאווירה.
המשכנו בנסיעה. איכשהו רני עבר לסוע על שמונים אבל אף אחד
מאיתנו לא אמר מילה. והנה, קצת לפני שורש, שוב הציוץ. מיקה
התחילה עם הדיבור שלה על חוצנים. או חוצנים או הארי פוטר. יש
לה דוקטורט על שניהם. אולי מנסים לתקשר איתנו. אולי רוצים בעצם
להגיע אליה ולהעביר לה מסר. זה יכול להיות מהרדיו שאלה לפתע
ומיד החלה מעבירה ידנית ערוצים מטריפה לכולנו את השכל עם
ה"קסססס קסססס" של המעבר בין האין תחנות ליש.
מספיק מיקה אמר רני בקול השלו שלו וכמו קסם, היא הפסיקה. איך
שכיבתה, שמענו כולנו את הציוץ הצפצפני הזה. חייב להיות לזה
הסבר הגיוני אמרה שרון בקול ולעצמה. יגאל, ( זה אני ) אולי
תפתח את כל התיקים אחד אחד, שנשלול ונצמצם אפשרויות. אני ה"יס
מן" שלה והיא יודעת את זה.
מרגיש לי כל כך אינטימי לפתוח תיקים שלא אני ארזתי. אמא שלי,
שלימדה אותי איך לארוז וממש ניתחה טיפוסים לפני אופן האריזה,
עשתה עלי עבודה מצויינת ואני מתכוון לשמור על המורשת ולהעביר
לילדיי כשיגיעו. למשל, הלבנים. יש כאלה שמסדרים בתחתית למטה.
תחתונים, גופיות, חזיות. אולי אפילו אורזים בשקיק נפרד.
שבגדול, אין עם זה כל בעיה, אבל אמא שלי לימדה אותי, שאחרי
שלכל דבר יש מקום, ובראש אתה כבר יודע ושומר על הסדר תמיד תמיד
- מה למטה מימין, מה משמאל או באמצע, איך לארוז נעליים ולהתאים
לדפנות, איך לעטוף  שמפו או בושם בשלוש שקיות ניילון ולקשור כל
אחת - מה שהתגלה כמאוד יעיל באחת הנסיעות שלנו. שאפשר יהיה
למצוא בעיניים עצומות וגם להנחות כל אחד אחר בקלות על מנת
להגיע לבגד או לחפץ אשר הוא מבקש. בכל מקרה, אמא לימדה אותי
להקדיש מקום טוב בפינה הימנית העליונה והקרובה אלי, לשקית מספר
אחת. אתם בטח שואלים מה זה. ובכן, זו שקית שיש בה אחד מהכל.
זוג תחתונים אחד, גופיה אחת, חליפה טרמית שחורה אחת, מברשת
שיניים מתקפלת עם דוגמית של משחת שיניים, מברשת שיער מתקפלת,
קיסם שיניים, מסטיק מנטה, צילום של הפספורט ומאה יורו בשטרות
של עשרים. לכל הזדמנות או לכל צרה שלא תבוא. שולפים את השקית
ויוצאים לדרך.
על כל זה חשבתי כשפתחתי את התרמילים של רני ומיקה. מיקה היא
האורזת שלהם - ונניח היא, לא מקפלת תחתונים. פשוט זורקת אותם
ככה. אמא שלי הזהירה אותי מנשים שאורזות ככה.
כשהגעתי לתרמיל שלי גל צחוק שטף אותי ולא ממש הצלחתי להגיד
בברור "בינגו"! בין גלי הצחוק שגרמו לבטן שלי לכאוב, לעיניים
שלי לדמוע ולקול שלי לעלות ולרדת בלי שליטה, "בי', "בי",
"בינ", "פינ" "פינגו" - ההברות התערבלו במשב הצחוק שלי מה
שהדביק במיידי את שרון וגרם למיקה להיות רצינית וחמורת סבר
ולחזור על המילים: "נו מה? תגיד כבר"! מה שהעצים את כאב הבטן
ואת הסופרן שהגיח ממני. רני, כמו רני, נהג.
כשהנשימה חזרה אלי, הסתכלתי על שרון ואמרתי לה - יא מתוקה אחת!
הכנת לי הפתעה ולא אמרת לי? בתוך התיק שלי היה תרמוס קטן של
חצי ליטר שהכיל שוקו חם מחוזק - ההפתעה הקבועה שלה אלי. שרון
הסמיקה, כמו ילד שנתפס בשעת מעשה.  "נו מה? אתה לא תגיד לנו?
תגיד כבר!
כבר מיקה, כבר, אמרתי. הוצאתי 4 כוסות חד פעמיות ומזגתי קצת
יותר מחצי כוס. את הראשונה העברנו לרני, השניה למיקה, השלישית
לשרון והרביעית לי. עד הרגע הזה, שרון לא ממש הבינה, חשבתי
שכן.
נו? חזרה מיקה. תגיד כבר. קודם לחיים אמרתי וכולנו ( כולל רני
) הרמנו את היד ואז שתינו.
החיזוקים של שרון מעיפים אותי. אני לא הייתי חושב על ערבוב
קוניאק עם שוקו.
נמצא החייזר המצייץ, אמרתי. אפשר לשחרר את הלחץ. תמה ונשלמה
החידה. שתינו אותה ברגע זה.

למי שממש מוכרח - סוף דבר
שרון הסתכלה עלי ועל התרמוס, דפקה עם שורש כף היד על המצח שלה
איזה שמונה פעמים רצוף ולאורך כל הסופ"ש חזרה על "איזו הבלה!
איך לא חשבתי על זה בעצמי" תוך שהיא מתפוצצת מצחוק. רני אמר
"נו ברור" ומיקה ממש התאכזבה שגם הפעם לא תקשרו איתה חייזרים







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
צמחה לי עין
שלישית או שאני
פוזלת?!?!


זאת שהלכה
לאיבוד.


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/1/18 12:40
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אפרת בנור

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה