[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אביב שטרן
/
על איך שהזמן עובר

פעם בכמה שבועות היא באה לבקר ואנחנו יוצאים לדייט מפואר.
לפעמים זה סרט ביס פלנט בקניון איילון, לפעמים אנחנו יושבים
לאכול במוזס איזו מנה של חזה עוף שכבר הורידו מהתפריט ולפעמים
אני יושב איתה לבד באוטו, בחניון שמתחת לבית. לפעמים היא מעירה
לי קצת על כמה שהשמנתי, על איך שאני לא מתגלח ואיך בכלל מקבלים
אותי בעבודה עם כל הקעקועים. לפעמים היא מחמיאה לי על השיער
הארוך ומספרת לי כמה זה חשוב ואפילו בריא שהפסקתי לכסח את
השיער ולהסתובב עם קרחות כמו פעם. לפעמים היא מוציאה תמונות
ישנות מהבוידעם או מהתיקיה של התמונות בכונן הקשיח הנייד.
מזכירה לי את כל השטויות שעשינו פעם, הנסיעות שלנו וכל שיר שאי
פעם התנגן ברקע. היא מדקלמת לי הודעות שהיינו משאירים אחד
לשניה בבוקר בתקופות היותר יפות שלנו וגם מזכירה לי חלק
מהריבים. אותן ״מלחמות עולם״ שבמבט לאחור בעיקר מצחיקות את
שנינו. אני אוהב את הכנות שהיא מביאה איתה, את הסתירה בין הטוב
והרע, בין מה שבאמת קרה לבין איך שהיינו רוצים לזכור אותו. את
הסתירה שביכולת המופלאה שלה לנתק אותי מהעולם שאני נמצא בו
היום והמפלט שהיא מספקת לי בתור עולם מוכר. טעם של פעם. טעם של
בית. כמו שניצלים של אמא אחרי הרבה יותר מדי ימים בצבא. לפעמים
יש לה רגעים שהיא מכריחה אותי להתקשר לאנשים מפעם ואני זורם.
כי מי יכול להגיד לה לא? אני חושב שאני שולט בה, אבל זו היא
שמנהלת אותי. לפעמים בא לי שהיא תהיה שלי ורק שלי, אבל תמיד
היא מביאה איתה את כל החברים וכל הסיפורים וזה אף פעם לא באמת
רק של שנינו. לפעמים בא לי לשקוע בתוכה וזה כ׳׳כ מפתה וממכר
ללכת ככה לאיבוד, אבל היא לא נותנת לי. זה אבסורד! אם היא גם
ככה תמיד חוזרת, אז למה כל כך קשה לה להישאר כאן לתמיד איתי?
ניסיתי לדבר איתה על זה בפעם האחרונה שנפגשנו. להסביר לה שזה
לא בסדר איך שהיא משחקת בי ומערבבת אותי ככה. מציפה כל פעם
מחדש את כל הרגשות האלה. ״את לא רואה שאני מאוהב בך?״ רציתי
לשאול. רציתי ועצרתי את עצמי. כבר ידעתי מה היא תגיד. הרי היא
שלי בדיוק כמו שהיא של כולם והיא שלהם בדיוק כמו שהיא שלי.
נוסטלגיה. ואתה לא יכול לקבל בלעדיות על נוסטלגיה. בטח שלא
מונופול. היא תבקר אותך בלילה, אבל תעבור בעוד הרבה מיטות של
אחרים. ככה זה כשאתה נותן לנוסטלגיה מקום קצת יותר מדי מרכזי
בחיים. זה הופך להתמכרות ועם הזמן גם לשיערות לבנות וקמטים
במצח. נשיכות שפתים וצביטות בלב. אבל בעיקר? בעיקר לילות
לבנים, מלאים במחשבות ובתחושות שיבינו רק ילדים שנולדו בסוף
החורף, בשנות השמונים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יעקב דולגו,
זה לא זמר.




עז רדוד מציין
את המובן מאליו
תוך כדי אכילת
גלידה


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/1/18 12:45
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אביב שטרן

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה