נגיד ואני באולימפיאדה;
נגיד שקו הזינוק מחכה בציפייה למירוץ ריצה קלה
אני עומדת מוכנה ומתפתלת, טיפה משתנקת
אין גביע שמיועד לי בסוף המסלול
שום מדליה לא אענוד על צווארי
זו רק העייפות מחכה לי-
התשישות, האכזבה
הבדידות.
שלוש, שתיים, אחת;
ירייה אחת אל תוך החזה שלי-
מפלסת את דרכה בין הריאות החצובות, אל תוך לב מאבן.
תנופת הכדור מתוך הקנה כמו זוג רגליים
אני רצה כלכך מהר למרות שזו תחרות בריצה קלה-
ואני המשתתפת היחידה במילא.
מי הוא המנצח כשאין שופטים, וזו רק אני-
רצה ומאובקת, נאבקת?
בקושי נושמת, נחנקת- ואני רצה כל כך מהר
זה רק מזכיר לי איך הם היו בורחים ממני
לא עצרתי לרגע מלרדוף אחריהם.
אני ממשיכה לרוץ ולא מוצאת את המשאף שלי
לא אכפת לי שאני מדממת והריאה שלי מנוקבת
האכזבה הכי גדולה מחכה לי בסוף המסלול
גם כשאני המשתתפת היחידה, נדמה שאני תמיד מסיימת במקום
האחרון-
כי הרגליים שלי קצרות, והעיר הזו גדולה לי מדי
אני קטנה מדי, קטנה ועלצנית.
נגיד ואני מפסיקה לרוץ;
נגיד ואני פשוט מתיישבת באמצע המסלול, נשכבת על האדמה המאובקת
נגיד והאכזבה הכי גדולה נשכבה עכשיו על האדמה המאובקת
זה לא כאילו יש מי שרואה-
הבדידות יכולה לחכות גם למחר.