בעשור השני לחיי חיפשתי משמעות לקיום
חסרת רצון, המשכתי בחיפושים- עד שמצאתי אותו.
שכרתי דירה שרוששה אותי כמו העמלות של הבנקטים בקיוסק
אבל היה לי לאן לחזור
אני חושבת שזו הייתה הפעם הראשונה שהיה לי לאן לחזור.
הם כולם מוכשרים שם בחוץ, הם כולם מחייכים
נמשכתי לאנשים שהחיוך שלהם שבור;
ניחם אותי להביט בעיניים המבריקות שלהם
משהו בגוון של הבדידות גרם לי להרגיש פחות לבד
הייתי עוטפת עצמי בשתיקות קולניות בזמן שהמתנתי שיגיע-
בכדי שנוכל להיות לבד ביחד.

מדי פעם תוקף אותי מין חשק לחדד את העיפרון;
אני נזכרת בציורים שהייתי מציירת בגיל 12 ותוהה-
מה היה קורה לו הייתי ממשיכה לצייר;
אולי הייתי מוצאת משמעות לקיום
המשמעות שלי לא הייתה כרוכה בלהפוך זרועות מאהב לבית
יכולתי לתכנן תכניות אחרות מדי פעם, במקום נסיעות ברכבת של ימי
שלישי בערב
אפילו הציורים שלי יכלו להיות ממוסגרים על קירות במוזאונים-
לצד פיקאסו ודה ווינצ'י
או שהייתי מנסה למכור אותם ברחוב בשביל פרוסה עם שוקולד השחר.

פעם הייתי טובעת בתוך זוג עיניים זהובות-
כאלו שהיה קל להאמין לכל 'אני אוהב אותך' שנפלט מהן
כאלו שקשה להודות בפניהן שהן כבויות
שלא משנה כמה יזייפו, הן לא יוכלו להבין לעולם זוג עיניים
חומות-
שכבר עייפות מלבכות על כל 'אני אוהב אותך' שאוהב רק את עצמו.
השקר היפה הוא נוח
היה כיף לשמוע אותו מאמין בשקרים שלו
היה לי כיף להגיד לו שאני אוהבת אותו- גם כשלא ידעתי אם זה
נכון.

כששכרתי דירה היה לי לאן לחזור, אחרי שהוא כבר לא;
היה לי לאן לחזור עד שבעל הדירה החליף ציר לדלת הכניסה לבית-
כי העמלות בבנק היו גבוהות מדי
כל מה שלא לקחו ממני היו ציורים שציירתי בגיל 12
וקשה לי שלא לתהות מה היה קורה לו הייתי ממשיכה לצייר;
אולי יכולתי לקנות לי בית משל עצמי-
אפילו היו יכולים להיות לי שלושה ממרחי שוקולד בארון המטבח.