כל-כך הרבה כפתורים שמפוצצים אנשים
כל-כך הרבה מוחות מתפוצצים
הרעות החולות טמונות מתחת לאדמה, מתחת לשדות,
בין רגבי עפר
המצבות עולות מעלה-מעלה השמימה, נוגעות בחסרי המזל
ארגזים מלוא החופן ביד קמוצה, באגרוף נחושת,
באה להזכיר את כל מה שאנחנו פוחדים לזכור
את האישה הזקנה, ש-כל היום בישלה וניקתה,
שיהיה אוכל לגוזלים, שיהיה להם בית נקי,
ועכשיו היא טמונה בין רגבי עפר ואדמה,
והגוף שלה מתפרק והופך חלק מהאדמה
ואיפה הנשמה שלה, עולמות אינסופיים?
ואיפה הקיום שלה, מציאויות שונות לא נתפסות
כי גם אם אני אבוא עם מעדר ואת,
והעלה את כל העצמות מעל פני השטח,
אף אדם לא יחזור לפה
טוב לו איפה ששלחו אותו
מחוץ לעולם וירטואלי, מחוץ למציאות מדומה,
מעבר ליללות הרוח,
החוצה מהביצה העכורה
איפה שהכוכבים הם גרגירי חול,
והימים הגדולים הם טיפה קטנה
איפה שהעולם לא קיים,
גולה מדומה במציאות עליונה
אני אזכור והוקיר את המתים,
כי הם עשו את המקום הזה ל-מה שהוא,
וסללו לפניי דרך חיים
אבל הם עוד קיימים, וגם אני וכולם ממשיכים וממשיכים
גוף חולה, מתפרק ולא מתפקד הוא אבן נגף קטנה בדרך אל הנצח
דבר לא יעצור את הנשמה לגדול ולצמוח,
מדומם, לצומח, לחי, למדבר, לשדים ורוחות ומלאכים, ואלים
עד ההתמזגות עם הנצחי הגדול, הכול יכול,
שם הכול ברור והכול מושלם,
ולא קיימת שאלה בכלל

אני הולך להיות אל, וכל אחד ממכם גם
בן-אדם זו רק חולייה בתהליך ההתפתחות של הנשמה,
שתמצא צורות חדשות להתקיים בהם, עד ההתמזגות עם הגדול והנצחי,
באר המים הגדולה של היקום האינסופי ואף מעבר לו
הגאולה המוחלטת.