"הוווו... הוא הלך בשדה, ומת..." מה אני אעשה, אדון מיקו. הוא
היה טיפש. מי הולך בשדה. יש נחשים ועקרבים ויתושים בגודל של
עכברים מלאים מחלות, וגם צמחים טורפים. "צמחים טורפים?" תהה
מיקו. כן, הם פותחים את עלי הכותרת שלהם שבעצם הוא פה, ויש להם
הרבה שיניים, והם מכניסים אותך לפרח ובולעים אותך לתוך הגבעול!
"אותי?" לא אותך, את הקרבן. "אז למה אמרת אותי?" זו דרך
התבטאות. "דרך התבטאות מעניינת, ומה עוד?" אתה... כלומר הקרבן,
מתעכל בחיים בתוך הגבעול העצום של הפרח הטורף. "בחיים?" בחיים.
זה לא כיף. כאבים איומים. "אתה חווית את זה?" לא... "אז איך
אתה יודע?" זה כתוב בכל ספרי הבוטניקה, תשאל את הקוסם שלך.
"זמר-זמר בררר, לך-לכי, מיקה קם." מה הוא אומר? "הוא אומר שאתה
סתם מזיין ת'שכל." לא, זה נכון! ויש גם אבנים עוקצות! "אבנים
עוקצות?" כן! מלאות ארס! "מתים מזה?" בוודאי. "שייקו בילו
בלה-בלה בלסלם." מה הוא אומר? "הוא אומר שאתה אהבל." זה לא
נכון, זה מה שיש שם, והוא הלך שם! "מה לא נכון, שאתה אהבל?"
מיקו, אתה חייב להאמין לי! צחי הלך בשדה ונאכל על-ידי מים
טורפים! "מים טורפים?" כן! "זה חדש. איך זה קרה?" מישהו הניח
קרש דק על פי באר ישנה, והוא פשוט צעד עליו, הקרש נשבר, והוא
נפל לבאר. והמים טרפו אותו. "המים..." כן. "איפה אתה מעדיף
להתאשפז?" חאלס מיקו עם הבדיחות, ככה צחי מת. אתה חייב להאמין
לי, לא נראה אותו יותר לעולם! "לעולם?" לעולם! "טוב, תן לי
לטלפן לקומה התחתונה... הלו? שיעלה לכאן." והוא הניח את אפרכסת
הטלפון בסיפוק. "למי קראת?" למים טורפים, צמחים טורפים, אבנים
עוקצים, יתושים בגודל של עכברים!" אתה לא מאמין לי... נשמעה
דפיקה בדלת. "תיכנס," אמר מיקו, וצחי נכנס ושאל בתמימות, "כן,
בוס?" "היי, צחי," אמר מיקו במתק שפתיים, "אתה נראה לי חי,
ובריא ושלם לחלוטין," "אני אמור להיות אחרת?" שאל צחי. "לא,
לא," גיחך מיקו, "אתה יכול ללכת," "בסדר, בוס," והוא יצא
מהחדר. אני הבטתי במיקו חסר אונים, והוא חייך לעצמו חיוך מתוק.
"פעם הבאה שיעקצו אותך אבנים ויחרפנו לך את השכל, בוא אצלי,"
אמר מיקו, "ואני אבקש מהקוסם שלי לרפא אותך," אני לא ידעתי...
"שיירו בלי מסים, קורקבן בתחתונים," מה הוא אומר? "הוא אומר
שהוא גם ישמח לערוך עליך ניסויים... חחח..."