הכל התחיל עם יובש בכפות הידיים. איכשהו לא היה בתיק קרם. גם
לא בתא הכפפות. מאוד נדיר אצלי. קרם ידיים ומשקפי קריאה אני
זורקת בכל תיק, בכל מגרה, בכל מקום. לפני המשקפיים, היו אלה
מחטי דיקור. (זה היה בתקופה המורעלת. שאם יתעורר צורך, אהיה
מוכנה). אצל דניאל זה בדיוק אותו הדבר רק עם מסטיקים.
  בכל מקרה, החלטנו לסוע לג'יסר. לעשות הליכה לאורך החוף,
לשבת בבית קפה. עונג שבת שכזה. כבר ביציאה מהואדי בפרדס חנה,
שמתי לב שאין לי קרם. גם לדניאל לא היה. דווקא בתרמיל האחר שלו
יש.
למי שלא מכיר, יובש בידיים יכול להיות מטרד אמיתי. מהרגע שהיה
ברור שאין קרם, הצורך בו התגבר כמו צמא אחרי בירה ובוטנים.
עצרנו במקום האפשרי הנח הראשון. פראדיס. דניאל ירד למינימרקט
ואני נשארתי באוטו. סופרת שניות עד שיביא לידיי את הגאולה.
שלוש מאות עשרים ושבע. הפסקתי לספור ברגע שהוא נכנס לי לפריים
ושמתי לב לחיוך שהתפשט על פני. כמו כשפותחים מזוודות בחזרה
מחוץ לארץ ומתחילים לחלק מתנות. כמו שמגיעים למעיין עם צמאון
גדול. כזה חיוך. דניאל חייך חיוך גדול אף הוא. פתח את הדלת
והכריז פנג'ל. וואוו!! אמרתי. איזה דז'ה וו. ושניינו נזכרנו
בקרם הדודות הזה מהמאה הקודמת.
התחלתי לסוע בעוד דניאל שולף את השפורפרת מהקופסא. מיד ראיתי
את אמא שלי וסבתא ואת דודה פולין. גם מרציפן ראיתי. יש משהו עם
הפנג'ל שבאמת שייך לתקופה אחרת. דניאל חורר עם גב הפקק את
כיסוי המתכת ושם לו ולי מעט על גב כף היד. באחת, התמלא האוטו
בריחן של הדודות והסבתות שכבר לא ישובו. שפשפתי את גב כף יד
שמאל בזה של ימין, נזכרת בתחושה הכבדה והשמנונית של שעוות
הדבורים.
  אני חושבת שלקח לשניינו ממש מעט זמן לחטוף את מכת הריח
בנחיריים. ריח קשה ודי בלתי אפשרי של בושם כבד וזול במיוחד.
ארבעה חלונות פתוחים לא יכלו לו. גם לא בילוי של שלוש שעות
בחוף הים.
כשעלינו מהים לזכרון לשתות בירה ולנשנש, הריח נכנס והתערבב
בטעם של הצ'יפס והפיצה. חוויה איומה ונוראה. ממש ממש נוראה. גם
הריח וגם, ישמור השם, הטעם.
דיברנו על נפתלין, קרח יבש, פליט ופנג'ל כמובן. על גיהוץ
ועמלון מצעים. כמה הם שייכים לימים אחרים. והנה אני בת חמישים
שנה ושלוש שנים. כמו בזמנו דודה פולין. עכשיו הדודה זו אני.
בתוך הנוסטלגיה שהעלנו, זה היה בדיוק ליד צרופה, ששב ענן הריח
והכה בי, מצאתי עצמי שואגת עליו אאוט אוף דה בלו למה לעזאזל
הוא לא קנה וולוטה. לוולוטה יש גם ניחוח של פעם אבל לעומת
הפנג'ל הוולוטה נסבלת בהחלט. איך לא קנית וולוטה!
דניאל חייך אלי את חיוכו הטוב. קרב את כף ידו לאפו והריח
ארוכות. עכשיו זה די עדין ואפילו נסבל אמר. נסי. הריחי רגע.
עשיתי כדבריו וקרבתי את שמאלי למבחן ההרחה. הסכמתי על הנסבלות
והחזרתי לו חיוך. ברמזור של אור עקיבא ביקשתי מיוטיוב שינגן
לנו את אימפריות נופלות. חשבתי על הקילומטראז' הנאה שמאחורינו
וחרף הריח, שמחתי בפנג'ל שעורר תמונות ותחושות שאפשר היה ממש
לנגוס בהן. כמו שיעור בהיסטוריה.