אני חושב שזה היה משהו בילדות, משהו בגיל מאוד מוקדם שגרם לי
לפחד כך מנטישה. מבדידות. מכל מה שאינו אהבה וקבלה מוחלטת; כי
אני לא זוכר את עצמי אחרת. כאילו כשיצאתי אל העולם נולדתי אל
גלות. מרחב עמום צלילים שורטים. בכל צעד ובכל מבט ניסיתי רק
להסתדר. חיקיתי את עצמי אלפי פעמים, בדרך אל עצמי. ידעתי זאת -
אני נמשך לכך, לכך ולכך. ובמקום לצאת ולהשיג נפשי לקחה כיוון
אחר. משום מה שאלתי שאלות, ומשם ואילך זה דבר אשר יגדיר את
עלילותיי על האדמה. איני יודע, אם זה משום שהרגשתי כה בודד.
אני מנחש שכולם מרגישים כך, עד עמקי נשמתם. רציתי להרגיש שאני
יודע למה אני מרגיש כך. וזה רק בגלל עומק הסתירה. אובדן
האלוהים, המוסר, וכו' וכו'. זאת מכיוון שהקונספט העיקרי של
האנושות, נדמה שהוא: משמעות עצומה בחוסר משמעות מובנה. כלומר,
הרגשות, הקשרים, הרעיונות המדהימים, הם יוצרים משמעות וערך
מוסף עצום לקיום שלנו. הרי איך אפשר לומר שתשוקה עצומה, בוערת
אינה משמעות? ואיני טוען לא, נשמות לא נולדות. הן אינן רוחות
המרחפות בחלל. אך הן נוצרות באיטיות בחלוף הזמן, מתחת לבניינים
ובחיבוקים צמודים. הכי בנשמתי כל עוד היא חמה. בגופרית ואש
תתחשל ותוסיף ללכת. והנה לכם פירוש למושג זמן - מה שיוצר
משמעות. הו, הערה. משמעות אינה בהכרח דבר טוב. כי אודה כי
משמעותי לאורך כל הזמן הינו הזמן. כלומר, העבר. כלומר, זיכרון.
בהתלקחות גופרית ואש את עולה לי, מילותייך, עינייך, וצורבת
בברזל. כלומר, בנשמתי, סמלים וחורים בזעם ותשוקה את מציירת את
דמותנו ואת דמות הירח ואני מתחבט ולוחש;..משמעות...משמעות..
וגם כשהשמש עולה ואני קם ומתחיל ללכת אני עדיין לוחש, בשקט
בשקט משמעות משמעות משמעות..