אני חושב שמה שתמיד ריסק אותי יותר מכל זו איזו הרגשה שלב זה
דבר שצריך לתת פעם אחת ולנצח. אני, אנחנו מחובקים צמודים ורוח
סוערת באיזה מדבר. שיערך מלטף את פניי, אצבעותייך משחקות
בגופי. כל זה לאחר כמה מילים טובות, נאמרות במין פחד עצום, אך
בתשוקה עצומה הרבה יותר.
זה לא דברים שניתן או צריך לזרוק.
הרי בו באותו רגע לחשתי לעצמי, 'שמר את הרגע הזה'. בו באותו
רגע ידעתי שהוא יחמוק מידיי
כנגיעתה האחרונה בי
(אצבע האמה, ממש ליד הציפורן)
וזו אימה ענקית הגדולה מכולם
הנשיקה האחרונה של היום
מאירות את הלילה
כאילו מבטיחות לי שהעולם מלא אפשרויות
שהיקום,
רק מחכה וממתין לצעדיי
לא יודע למה אבל ככה אני
למדתי שלעולם אהיה איש של נצח
ורגעים, הנוחתים אליי כטיפות חזקות של גשם
עליי לסחוב
עליי לשרוד אותם בעודי מוסיף ללכת
בדרך הנצח |
