על השידה מונחות שפתיי
הן שם, מאז הפעם האחרונה
שנגעת בהן
מתקררות תחת רוחות החורף
נשרפות משמש קיצית
מבעד לחלון חשוך בחדר חשוך
של נשמה חשוכה

כל היום אני ממתין
לחזור הביתה
לשכב על המיטה
להביט בתוך התקרה
הריקה מלבן (האמינו, בדקתי זאת באדיקות)
אני
עוטה אותן
השאריות מן פעם
זולגות אל הגוף ואל הזכרונות

הרחק מן המציאות
והיישר אל זרועותייך;

השפתיים שלי
המונחות על השידה
בלעדיהן איני באמת מצליח לדבר
השפתיים שלי
לעיתים אני שוקל לחבוש אותם גם בימים

אך תמיד אני מעדיף לשמר את טעמך