החרטה הזו,
הנמתחת בין
מה שיכול היה
והתאיין,
למה שהיה
והתייתר,
מקננת בי
שיכון קבע.
כפויית נחישות,
היא מנקרת בי,
מפוררת אותי
לכדי חלקיקים זעירים,
שאין בהם
לנוע
בכוח עצמם.
בהעדר הנעה
אולי תתפוגג גם החרטה,
ותפנה מקומה
לשלם המיוחל.
אך מרוב חרטה,
כבר לא נותר לי
אני
שאותו אבקש
לאיין. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.