בעולם אידיאלי היה שימאנו מוצא הודעה רשמית בתיבת הדואר שלו
המודיעה לו באופן יבש כי נותרו לו רק ימים ספורים לחיות. אבל
יפן של אוגוסט 1945 הייתה רחוקה מלהיות עולם אידיאלי. אמנם הגז
והמים זרמו בצינורות ובבקרים יצאו זקנים לנקות את הרחובות
במטאטאי קש רחבים, אבל אם התבקע אחד הצינורות לא היה מי שיתקן
ואם אחד הזקנים נפטר לא היה מי שיחליפו. התחבורה הציבורית
עדיין התנהלה אך בכול יום שחלף צומצם היקפה עד שקרונית נוסעת
הפכה למראה יוצא דופן. גם במשרדי העירייה יכולת לקבל שירות
מפקידים ותיקים שנאמנותם לקיסר דחפה אותם להתייצב במקום עבודתם
הגם שחלק מבניין העירייה פונה בגלל פצצה שנחתה בו לפני חודש
וטרם פונתה. רק שירות הדואר קרס לחלוטין. לא נמצא תחליף למאות
הרגליים הצעירות שלפני המלחמה שוטטו ברחובות הירושימה וחילקו
מכתבים בתיבות הדואר. מי שהיו דוורים הפכו ללוחמים תחת דגל
הקיסר וברי המזל מביניהם עדיין נותרו בחיים. בהיעדר דוורים,
פסקה חלוקת הדואר ולו רק מטעם זה, לא יכול היה שימאנו לחלום על
קבלת הודעה על כך שחייו עומדים להסתיים.  
מחוסר ידיעה ממשיך שימאנו לנהל את סדר יומו כרגיל. הנה הוא
מפרכס כעת באופן מגוחך, מתנהל כבובת מפרקים התלויה על חוט.
הוא נשען על מקלו, מזיז את הרגל הבריאה ואז נשען עליה כדי
להזיז את המשותקת ולהשלים עוד צעד.
הבוקר החל עבורו מוקדם מהרגיל. בשעה 06:30 כבר התייצב בבית
החולים "שימה" לביקורת אורטופדית. לצורך זה יצא את ביתו שעתיים
מוקדם יותר, עוד בטרם עלתה השמש. לא היה טעם להמתין לחשמלית
ולכן הוא גרר את עצמו ברחובות השוממים ולאורך הנהר שערפילי
תכלת ריחפו מעליו. מעת לעת עצר וניגב את הזיעה ממצחו וכשראה
לבסוף את צלליתו האפורה של בית החולים בקצה הרחוב, כמעט ושאג
משמחה. נטול כוחות נכנס בשערי בית החולים הישר למסדרונות
הסואנים, שבהם המון אדם נע אנה ואנה כנמלים עמלניות. פעמיים
נדחף שימאנו  בשוגג בידי דמות חולפת, הוא כמעט ונפל אך בשתי
הפעמים הספיק לייצב את עצמו במאמץ ניכר. משהגיע בדיוק בזמן
למרפאה האורטופדית התיישב באנחת רווחה אך מיד נקרא להיכנס.
במאמץ התרומם ונכנס מבעד לדלת הלבנה הגבוהה. רופא צבאי חמור
סבר בדקו בחופזה והורה לו לשוב לביקורת נוספת בעוד חצי שנה.
שימאנו לא ידע זאת בזמן אמת, אך כשיגיע זמן הבדיקה הבאה בעוד
שישה חודשים, כבר יהיו הרופא הצבאי ובית החולים כולו, לא יותר
מגרגירי אבק הנישאים ברוח, זיכרונות אבודים באין דורש.
השעה עכשיו 07:30 ושימאנו יצא מבית החולים והוא כמעט בסופו של
גשר אֽיוֹאֽי שממול. אין ספור פעמים כבר חצה אותו והוא יודע כי
מיד בסוף הגשר יהיה עליו לרדת שתי מדרגות שריח של צחנה עזה
תמיד עולה מהן, ואז כשיפנה ימינה, יראה מולו את מבנה הבטון
המרשים של חברת מצושיטה, מקום עבודתו האהוב. אלא שלחיל האוויר
האמריקאי היו תכניות אחרות בעבור שימאנו והעיר הירושימה.
קרני השמש בדיוק החלו מפזזות בין אדוות הנהר העדינות, ציוץ
ציפורים החל נשמע בינות לעלי העצים. הירושימה מתעוררת בעוד
שימאנו מסיים לרדת בשתי המדרגות המעופשות. גם אם קלטו אוזניו
זמזום דק בשמיים הוא לא טרח להביט מעלה שהרי היו לו דברים
חשובים יותר לעשות באותה עת, כמו להיזהר מנפילה דווקא בנקודה
המלוכלכת ביותר במסלולו. הוא זכר ששעתיים קודם לכן נשמעה אזהרה
מפני מטוס אויב אך מיד לאחריה ניתן אות הרגעה. הוא השאיר
מאחוריו את הגשר ואת צמד המדרגות והחל מתקדם לעבר בניין
מצושיטה. בדיוק אז סונוורו עיניו מאור מסמא והוא שמע את קולו
המתגלגל של השטן. או כך לפחות הוא חשב.
שימאנו לא הבחין, אך 500 מטרים מעל ראשו התפוצצה פצצה ששחררה
לאוויר כוח בעוצמה שהעולם לא הכיר עד אז. מנקודת הפיצוץ
שמעליו, דהרו קווים ישרים של הרס לכול עבר, מלבד לזווית הישרה
שמתחת, שם היה שימאנו ברגע הפיצוץ. לו היה זז סנטימטר אחד
ימינה או סנטימטר אחד שמאלה, היה מתאדה מיידית. אבל רצה הגורל
ושימאנו היה במקרה בנקודה המתה היחידה של הפצצה. ואותה נקודה
מתה, אליה נכנס באקראי ושלא מדעת בדיוק ברגע הנכון, היא
שהותירה אותו בחיים.
בעודו עוצם את עיניו, חשב שימאנו כי הוא גרגר קטן בתוך פעמון
ענק המצלצל בעוז, מיד אחר כך חש כאילו והוא כלוא בתוך תוף ענק
שליצן בעל מוח מעוות מכה בו ללא הרף, ואז דימה לשמוע קולם של
אלף נמרים השואגים מתוך ראשו בבת אחת לעבר אוזניו עד כי ראשו
חישב להתבקע. בה בעת הרגיש שימאנו ברוח עזה המטיחה אותו ארצה,
רוח לוהטת, שורפת השואבת את הכול. בגדיו נתלשו מעל גופו בעוצמה
שכמעט וקילפה גם את עורו מעליו. המקל הועף מידו מי יודע לאן,
עור התוף באוזניו נשאב גם הוא החוצה ושימאנו חדל מלשמוע.
אם השקט הוא היפוכו של הרעש שקדם לו, הרי השקט שחווה עתה
שימאנו היה השקט העמוק והעוצמתי מאז ומעולם. הייתה זו דממה
כבדה, מעיקה ומתריסה שגרמה למוחו לצוף בריק של חוסר הבנה
מוחלט. הייתה זו דומיה מוחלטת שעטפה בתכריכים עיר שלמה שמגרפה
עצומה סרקה זה עתה בבשרה ושיטחה לחלוטין את כול שנקרה בדרכה.
באופן אינסטינקטיבי שימאנו התכנס בתנוחה עוברית בניסיון לגונן
על עצמו ולהתנתק מהגיהינום שמסביב. מוחו כבה והוא שקע בעילפון
גואל.
כשהתעורר משנת העילפון, היה שימאנו אחוז תימהון. הוא תמה על
שהשמש עדיין בשמיים. הוא התפלא שאינו רואה סימני חיים מסביב.
לתומו סבר שצוותי העזרה מבית החולים הקרוב ימהרו להושיט לו
עזרה. הוא התרומם מעט על מרפקיו והביט לכיוון בית החולים.
המבנה הענק נעלם. גם המבנים הסמוכים לו כאילו ולא היו שם
מעולם. מהגשר הענק אותו חצה נותרו רק סימני חֶֶלֶב מתכתי כאילו
והיה נר שעווה. שימאנו מיהר להביט לעבר השני, מחפש בעיניו את
בנין מצושיטה הכביר, זה שנבנה מבטון עבה כדי ששום רעידת אדמה
לא תוכל לו, אבל גם לבניין מצושיטה לא היה כול זכר.
שימאנו הבין שמשהו נורא קרה אבל לא ידע מה בדיוק. ריח של בשר
חרוך עלה באפו. הוא ראה על הרצפה שסביבו כתמים כהים. מהשרידים
המעטים שנותרו שם הוא הבין שכול כתם כזה היה פעם יצור אנושי.
הוא רצה לצעוק לעזרה אבל שום קול לא יצא מגרונו. הדממה אפפה
אותו וחדרה לתוכו. גם אם החלו נשמעים קולות חלושים במרחק,
שימאנו לא היה מסוגל לשומעם. השקט העצים את בדידותו וגרם לו
לזקק מתוך ים הבלבול שתי תובנות. האחת, איש לא יבוא לעזרתו.
השנייה, הוא לא רוצה להישאר בגיא צלמוות זה. הוא חייב לזוז.
במאמץ רב החל שימאנו לזחול על גחונו. באיטיות מכאיבה הוא התפתל
ממרצפת אחת לשנייה. בשעות הבאות הוא ימשיך לזחול כך ללא הפסק
כאחוז אמוק בין גופות מרוטשות. כשרק תחתונים לגופו ועורו שחור
מלכלוך ומפיח, הוא נראה כתינוק מגודל הזוחל על שטיח מחוספס.
כעבור שעות של זחילה, הוא נתקל במקרה בגוף מוצק. הייתה זאת רגל
שבורה של שולחן שנקרתה בדרכו. בתחילה חשב להזיזה אך במחשבה
שנייה החליט שתהיה תחליף ראוי למקלו שאבד. הוא נאחז בכול כוחו
ברגל השולחן הגדומה ובמאמץ רב הצליח בעזרתה להתרומם. עתה הוא
נשען על גדם העץ ויכול היה להגביר במעט את קצב התקדמותו.
בערב הגיע לאחת הירידות המובילות לתחנת הרכבת ההרוסה. הכניסה
אליה הייתה פרוצה. אף שומר לא ניצב בשער. בזהירות ירד במדרגות
המובילות לרציף התחתון כשהמקל משמש כתומך לגופו ונפשו.  הוא
דידה פנימה והתיישב על ספסל בטרמינל התת קרקעי. הוא בירך את
הקיסר האל כשראה שמסילת הברזל לא נפגעה. אם כך, יש סיכוי לבואה
של רכבת שתיקח אותו משם. רכבת כלשהי, העיקר להתרחק, לברוח.
שעות המתין שימאנו לבואה של רכבת. מדי פעם הצטרפה לממתינים עוד
דמות רפאים עוטה בלויי סחבות. איש לא ניסה לדבר. אם מישהו
ייבב, שימאנו לא שמע. כול תקוותיו התרכזו בלוע השחור הפעור
בסופו של הרציף. חלומות הגאולה שלו הסתכמו ברכבת שאולי תבוא.
אם נשמעה צפירה, הרי ששימאנו לא יכול היה לשומעה. אבל את צמד
הפנסים שהאירו את הלוע החשוך, ראו עיניו. השעה הייתה הרבה אחרי
חצות. שימאנו נאנח בהקלה. הוא נאחז בקרש העץ, התרומם ובמאמץ
אחרון טיפס ונכנס לקרון הרכבת שלקחה אותו בבטחה מערבה משם,
היישר אל העיר נגסאקי.