כשאני מוזג את כוס היין הלבן על השיש הישן של בר התאטרון, סהר
תופסת את פרק ידי ואומרת לי בקולה המגמגם, השבור "מה אתה חושב
שאתה עושה?"
'ביקשו על הבמה' אני מסמן לה בידי הפנויה. היא מביטה בי לעוד
רגע אחד ומסמנת 'אוקי' זריז בידה הימנית. אני יוצא אל מאחורי
הקלעים ומגיש את היין הלבן למפיק העומד ומחכה ליד הדלת.
"תודה חמוד" הוא אומר ואני מניד בראשי ויוצא למרפסת. פותח את
הפלאפון. אין אף הודעה חדשה. מביא את האגודל למקום בו ניצב פעם
האייקון של הפייסבוק. נזכר שמחקתי.
אני מביט עוד כמה שניות במסך הכניסה הדומם - תמונה של דלת
פתוחה למחצה שצילמתי באוסטריה. המסך מחשיך לרגע ונכבה.
אני מחזיר את הפלאפון לכיס וחוזר לבר. סהר מפלשת כוסות יין.
אני לוקח מגבת ידיים ומתחיל לעזור לה. היא מבחינה בי ואומרת
"תודה".
בעוד הכוסות מסתדרות על המסילות הלבנות, תלויות הפוכות כמשפחת
עטלפים מנומנמת, עולים צלילי שירה מן האולם. כעת סהר ואני
בעולמות שונים. אני, בעולמי, מוקף בצלילי שירה, בקולות המפיקים
והבמאים, בצלילי הזכוכית המתנגשת בזכוכית שכנה. סהר, בעולמה
הדומם. שקועה בחלומה, באור העובר דרך הכוסות, במחשבותיה
הדוממות.
הדלת מאחורינו נפתחת קלות ועוזר הפקה קורא לי. "ילד, בוא, בוא
תעזור עם הסולם".
אני מניח את הכוס שבידי על השיש ומהנהן לסהר. היא מהנהנת
חזרה.

בערב אנו נפגשים המטבחון העובדים. אחרי אירועים נותנים לנו את
האוכל שנשאר לפני שהוא נזרק לפח. אנו אוכלים סנדוויצ'ים יבשים
ומביטים בשולחן.
"מה הסימן שלך?" היא שואלת.
אני מסמן 'ים'.
"למה?"
'אני אוהב לשחות'.
דממה שוררת לרגע. אני תוהה לעצמי אם גם היא מרגישה בה.
'שלי סהר' היא מסמנת בידה הימנית צורה של ירח בתחילה מחזורו,
אשר מתחיל בעינה השמאלית ומסתיים בליבה.
שוב שקט. אני מסיים את השאריות של הסנדביץ' שלי ומסמן 'ביי'
מהיר. הדלת של התאטרון עוד נשארה קצת פתוחה, ואני יוצא אל תוך
הלילה.
בנמל יפו, ירח קלוש משתקף בים האינסופי. זוג עטלפים עפים מגג
התאטרון.
דממה.