אני מגלה עניין מוגבר בעיפרון הצבעוני שלי. בחוד שלו אפשר
לראות אדום, ירוק, כחול וצהוב. הידיים שלי קצת מזיעות ואני
מנגבת אותן על המכנסיים. מדי פעם אני מגניבה מבט קדימה. הראש
שלי נורא מגרד ואני מתאמצת לא לשלוח יד לשיער. עופר שיושב לידי
עוקב אחר התנועות של חנה האחות. עכשיו היא מפסקת את השיער של
רוחלה. יש לה כפפות ניילון על הידיים והיא אוחזת שתי מסרגות
אפורות ארוכות - כאלה שאמא שלי סורגת איתן סוודרים ונעליים
לתינוקות. בחמישי שעבר אמא  עשתה לי טיפול כינים שאני שונאת
ואוהבת גם יחד. אצלנו זה טקס שבועי. זה נראה בערך ככה - אמא
קוראת מלמטה לחיה, אמא של רוחלה ושואלת אם בעוד חצי שעה מתאים.
רוחלה גרה בבניין ממול בקומה השניה. אנחנו גרים בקומת הקרקע.
אנחנו גולומב 17 הם 19. בדרך כלל חיה אומרת מצויין. לפעמים היא
צועקת מהמטבח שלה שהיא צריכה עוד קצת זמן לפלפלים ואז החצי שעה
גדלה לשעתיים. בכל אופן, אמא לא מתחילה עד שחיה ורוחלה או
לעתים דפי מגיעות אלינו. הן יושבות זו מול זו - שיהיה להן נח
להסתכל. אמא על הספה וחיה על הכורסא. יש להן חיתול לבן על
הברכיים. אנחנו יושבות על השטיח ומניחות את הראש על החיתול שעל
הירכיים. אני בדרך כלל מצליחה להרדם. אמא מעבירה את הציפורניים
שלה על הראש שלי. היא אוהבת את השיער שלי. הוא בצבע דבש והוא
חלק והוא נקי. אבל לפעמים באות אליו אורחות לא קרואות. ואז היא
מתחילה ליצור שביל אחר שביל תרה בעיניה אחר כינים או ביצי
כינים. כשהיא מוצאת היא מעניקה מספר. בצד ימין היא מוחצת את
הכינים. יש פצפוץ אופייני לכינים שעוזבות את העולם תחת
ציפורניים של אמהות. ובצד שמאל את הביצים החיות - שהיא יודעת
לומר תכף ומיד אם הביצה חיה או מתה. גם היא מסיימת גלגולה תחת
ציפורניה של אמי. הצוואר שלי סובל מאוד וזו התלונה העיקרית שלי
אליה. אני אמורה להתאפק כדי לא לשבש את הסדר. רק בחצי ראש אני
יכולה להפנות את הראש לצד השני ולחזור לישון. אני אוהבת כשהיא
משחקת לי בשיער. מתוך השינה אני שומעת את השיחות שלה ושל חיה.
יותר טוב מספר אני תמיד אומרת לעצמי וממש מחכה לטיפול השבועי.

בוקר טוב ב' ראשונה אמרה חנה האחות כשנכנסה. אלו תמיד ביקורי
פתע. לא מכינים אותנו. כשהיא נכנסת שומעים רק את רחש התזוזות
שלנו על הכסא. שקט שחור וגדול ממלא את הכיתה. חוץ מפעם אחת
בכיתה א', הראש שלי תמיד נקי. פעם בשבוע אני יושבת במשך חצי
שעה אחרי הטיפול של אמא, עם תערובת של נפט חומץ ושמן על הראש.
אמא אומרת שעם טיפול כזה אין לכינים סיכוי אצלי. חנה האחות
חולקת על אמא ואומרת שצריך כל יום לפלות כינים. שמספיק מגע קל
של ראש בראש והופ! כינה עוברת לראש חדש גם אם רק טיפלו בו
אתמול.
אז אני תמיד בלחץ והידיים שלי מזיעות. כשמגיע השם שלי, אני
מתיישבת ואיכשהו אני לא נושמת. זאת אומרת אני חושבת שאני
מצליחה לא לנשום עד שחנה מסמנת לי שאני יכולה לחזור לכסא שלי.

כשהיא מוצאת ראש "נגוע", היא מפנה מבט למורה הדסה. יש להן
כנראה איזה קוד. כשחנה הולכת כבר יש מכתבים מוכנים לילדים
הנגועים והם הולכים הביתה בסוף השיעור.
אצל יהודית, עם הנמשים על הפנים, חנה מוצאת כמעט בכל פעם
כינים. זו הסיבה שאנחנו קוראים לה כינמת ומתרחקים ממנה. לא
רואים עליה שהיא נעלבת. היא תמיד שקטה ובצד בלאו הכי. יום אחד,
אחרי חופשת חנוכה, איריס, שאמא שלה שוטרת והיא גם שכנה של
יהודית אמרה לנו שאמא שלה סיפרה להם בבית שצריך לעטוף את
יהודית והאחים שלה. שאמא שלהם חולה מאוד והרי אין להם אבא כבר
חמש שנים מאז מבצע קדש - ויהודית עצמה מתנהגת כמו אמא והיא
דואגת לשני האחים הקטנים שלה. אני זוכרת שכולנו הרגשנו די רע
ולענת אפילו ירדו דמעות.  כשרוחלה ואני חזרנו הביתה באותו
היום, תכננו לשאול את האמהות שלנו אם יסכימו לעשות טיפול כינים
גם ליהודית.