מילים מתנגנות ללא הרף בתוך המסך השחור של הרמקולים שלי
אנשים משתחווים בתחנונים במקום להיות דומים
ארבע וחצי בשעון ואני זוחל על הגחון
זרם המים נפסק
ארנבים מכרסמים גזרים, מרחרחים באוויר,
מביטים בי בהשתוממות ומבטלים אותי כמשהו קיים ותו לא
יש סיגריות כמו זבל ואפילו המשיח מעשן
היא אמרה שהוא המשיח עוד בשנות התשעים כשהיא חילקה את הקלפים
אין לי צורך להיות מי שאני לא, רק הגשמה עצמית בדרך האבנים
הצהובות
כי כולם רוצים משהו, כמו האריה, הדחליל ואיש הפח
אני מביט בארנבים מכרסמים והם לא רואים אותי, אבל הם יודעים
שאני קיים
יש מסכים מ-כל הצבעים והמינים שמסתירים אפילו אותי מעצמי
למה תשנאוני, למה תתנכרו לי
האוויר מלא צורות לא מזוהות, עם צבעים בתוכם
אלו צבעים שטוחים, צבע מט
הרבה שתיקה והרבה סבלנות, רק אני לא מוצא את הסבלנות
שותה מים פושרים בלי ריח, צבע וטעם,
והשעון הגדול בכיכר העיר גורר את המחוגים שלו לאט-לאט,
לאט-לאט. |
