אין משמעת מים
אצלנו אין משמעת מים. משמעת מים זה רעיון דבילי עוד מהתחלה,
וגם מסוכן. הגוף, כולל המוח, מורכב משבעים אחוז מים שמזינים כל
תא ותא בגוף, ושומרים על קשרי ההדדיות ביניהם. בלי מים פעולות
הגוף משתבשות, וגם פעולות המוח. בלי מים המוח מתכווץ, וחוזר
לגודלו המקורי רק אחרי ששותים שוב. המוח כמו כל הגוף זקוק
לחמצן, וחמצן מגיע אליו בעזרת המים שמגיעים אליו. אין מים -
אין חמצן למוח, ואז הוא נכנס למגננה ומתכווץ, כלומר מוריד את
רמת התפוקה שלו כדי להמשיך להתקיים גם במצב של אספקת מים /
חמצן נמוכה.

בגלל זה אני תמיד שותה, (ולא אלכוהול,) גם כשאני לא צמא. אם
אני יוצא מהבית לזמן ארוך מחצי שעה - אני לוקח איתי בקבוק קטן
של מים. אפילו אם אני אלגום ממנו רק שתי לגימות, זה עדיין הרבה
בשביל הגוף והמוח, ויתרום לרווחתי. תמיד יש בהישג ידי מים או
מיץ או גזוז, אפילו עכשיו כשאני כותב - מונח בקבוק ריק למחצה
(או מלא למחצה) לידי על הרצפה. זה גם מה שנתן לי רעיון לכתוב
על מים והחשיבות שלהם מלכתחילה. אם לא הייתי לוקח כמה לגימות
גדולות לפני שרשמתי את המילה הראשונה בקטע הזה - ייתכן שלא
הייתי כותב כלום, או משהו פחות טוב, משהו "צמא".

לכן אני דוחק בכם, דרדסים יקרים, לקחת אתכם משקה כשאתם יוצאים
לקטוף פטריות. גם בקיץ וגם בחורף. תמיד. דרדס לא צמא הוא דרדס
בריא. דרדס לא צמא ששותה למרות שהוא לא צמא, הוא דרדס עוד יותר
בריא. וכמו תמיד - תשמרו על עצמכם, ותהיו טובים.

שלכם, דרדסבא.

שתי כוסות אורז
עברו הימים, סבתא. נקברו החלומות. פשטתי את המדים והלכתי לארץ
עוץ...
"הו, תפסיק לדבר שטויות של משוררים מיוסרים, בוא, אני אכין לך
אורז חמוץ."
כבר גמרתי עם היללות המיוסרות, עתה תחנונים בלבי, עולים
וגואים, מפכים, כנחל שעולה על גדותיו...
"שתי כוסות אורז, זה מה שאני עושה לך. אם לא תשיר כמו כנרית או
עפרוני או קיכלי אחרי שתאכל, אז למה בישלתי."
אני רוצה לעשות אותך מאושרת, סבתא. אני יודע שחייך היו קשים.
תני לי ואכאב את כאבך ואתייסר בייסורייך...
"רוצה מלפפון חמוץ? תאכל איזה מלפפון חמוץ, או גמבה כבושה, או
כרוב כבוש, או פלפל כבוש שיפקה,
רק אל תגיד שאני מיוסרת, כי אני לא. יש יין במזווה, הוא קר
וצונן, תמזוג לשנינו."
הו לבי, לבי, כתם דם שותת...
"אתה יודע מה? עזוב את האורז החמוץ. תגלגל לשנינו ג'ויינט ואני
אחתוך אבטיח, ונשב על הגג, ונספר זה לזו בדיחות."

אני לא קיים
אני לא יודע אל מי אתה מדבר. אני בכלל לא פה. אתה רואה אותי?
אתה שומע אותי? אין אני ולא יהיה. אני לא קיים. פעם אולי
הייתי, אבל כבר לא. אני אינני. אני לא פה ולא שם. אני
בשום-מקום בכלל. אין אני ומעולם לא היה. אולי פעם הייתי, אבל
זה רק באשליה. האמת שלא הייתי מעולם. מעולם לא התקיימתי ומעולם
לא התקיים. עכשיו ברגע זה גם אני לא קיים. אתה רואה אותי? אין
אני. זהו, חסל. היה פעם בן-אדם, עכשיו אין.

מה אתה אומר על זה? הוא לא קיים. אבל הוא היה קיים. הוא טוען
שגם לא היה קיים. אז איך הוא טוען? לא יודע. מישהו שלא קיים לא
יכול לטעון שהוא לא קיים. אז כנראה שהוא קיים. אז למה הוא אומר
שהוא לא קיים? לא יודע. אולי נמאס לו. מה נמאס לו? להיות קיים.
אז הוא החליט לא להיות קיים? כן, הוא אומר שהוא לא קיים, לפחות
לא עוד, והוא מתכחש לזה שאי-פעם הוא היה קיים. אנחנו יודעים
שזה לא נכון. אבל ככה הוא החליט. הוא לא יכול להעלים את עצמו.
מי שלא יודעים על קיומו, כאילו לא קיים. אבל אנחנו יודעים על
קיומו. אולי כבר לא. מה זאת אומרת? אני מתחיל לשכוח אותו. גם
אני. ואם נשכח? אז הוא כאילו מעולם לא היה קיים. אפילו אם הוא
קיים. כן.

חריף
אני טס לאירופה, הוא אמר בין מילה למילה, אני שמאלני, ואני
אשכנזי, והארץ הזאת כבר לא מה שרציתי. אני נוסע לאירופה להיות
שמאלני אשכנזי בין שמאלנים אשכנזים, ואתם יכולים להישאר כל
ימיכם עם ממשלת ימין. אבל למה! צעקה באוזניו מיטל, אתה חושב
שהחיילים בארץ האירופית שאתה הולך אליה יגנו עליך ממשהו? אפילו
השוטרים לא יגנו! אנטישמים יעשו בך שפטים, היא אמרה, וינצלו את
השכל שלך כדי להכין ממנו המבורגרים, ואת הגוף שלך כדי לעשות
עליו ניסויים! איך אפשר לעשות מ-שכל המבורגרים? הוא שאל
בתמיהה. פשוט, היא אמרה, הם יגידו שאתה חכם מספיק בשביל לטגן
המבורגרים. את חולנית ומגעילה! הוא אמר בשאט נפש, האירופים
הרבה יותר מתורבתים מהישראלים, וגם הישראלים היו מתורבתים לו
לא הספרדים והמזרחיים. ספרד זה באירופה, היא אמרה. רק בטעות,
הוא אמר.

כולנו הבטנו בדמעות במטוס שלו ממריא כשהוא עוזב אותנו. כנראה
הארץ הזאת לא הייתה מספיק טובה בשבילו, אמרה מיטל בדמעות.
כנראה שהוא מתגעגע ל-מה שעשו ליהודים הנצנצים הגרמנים, אמרתי
בעיניים יבשות. כנראה, היא אמרה. פנינו החוצה מנמל התעופה
וחזרנו לחדר שלנו בגבעתיים. אתה יודע שעכשיו כשהוא לא פה, אני
צריכה מישהו אחר שיספק אותי מינית, היא אמרה. אני אשמח לעזור
לך בזה, אמרתי. יותר מאוחר היא לא הייתה יכולה להוריד את החיוך
מהפרצוף. אתה הרבה-הרבה-הרבה יותר טוב ממנו! היא אמרה, הרגשתי
דברים שאפילו לא ידעתי שאני מסוגלת להרגיש! טוב, אמרתי, זה
בגלל כל החריף שאני אוכל. תאכל הרבה-הרבה חריף! היא אמרה, אני
גם אקנה לך חריף, כמה חריף שאתה רוצה!

אחרי חמישה חודשים נודע לנו שהוא נדקר בברלין על-ידי נאו-
נצנצי. זה מה שקורה כשישנים עם השונאים והאויבים. אמרתי.
הסתכלתי עליה, חשבתי שהיא תבכה, אבל היא חייכה. למה את מחייכת?
שאלתי אותה. אני לא צריכה אותו, אתה זיון הרבה-הרבה-הרבה יותר
טוב ממנו. שהוא ימות, לא אכפת לי. זה בגלל שאני אוכל הרבה
חריף, אמרתי. תמשיך לאכול הרבה-הרבה חריף, היא אמרה, אני גם
אקנה לך חריף! כמה שאתה רוצה!

עד שהקפה רותח
הוא קם מטושטש. בעצם תמיד הוא היה קם מטושטש, אבל הטשטוש הפעם
לא עבר. הוא שמע את אבא שלו זורק אליו מילים, והוא ענה בלי ממש
להבין. "יש לחמניות על השולחן, יש גבינה במקרר. קניתי שתייה
שאתה אוהב, ויש קפה וסוכר. יש לך סיגריות?" השמיים מרוחים לבן
של וניל, והוא יושב ובוהה בהם בעודו מעשן ומחכה שאבא יפנה את
המטבח הצר כדי שהוא יוכל להכין קפה. "טוב, אני צריך ללכת, רק
גיחה קצרה, רק עד הלילה, מחר אהיה פה כל היום," טוב, אל תשכח
זה וזה וזה, שלום ולהתראות. הדלת נסגרת והוא יושב מול החלון,
והרעשים הקטנים של הרחוב מהדהדים לו באוזן, ויש מן הד מתגלגל
כזה של קינה לא נשמעת, מלאה ריקנות ואבדן, שמתגלגלת לו בראש
כמו נקרעה מעצמה שורש העולם. הוא מסיים את הסיגריה, לא עד
סופה, הולך מתנודד ומרתיח מים לקפה, מחכה נצח ועוד נצח מורט
עצבים עד שהמים רותחים, שותה ברגע קטן של נחת נפש עם סיגריות
לשפיות של זאבים פצועים, מושיב את הגוף שלו מול המחשב, ובודק.
התפרסם שיר, לא התפרסם סיפור. מישהו אהב את השיר בבלוג, מישהי
אהבה שיר אחר. לייטמן מנסה להזכיר לו משהו, ומישהי רוצה להישאר
בקשר אינטרנטי. הוא מגלגל את דפי האינטרנט על האצבע כמו עלי
קלפים, מעדכן את משחק הדפדפן, מנסה לכתוב שיר עיקש, אבל לא
יוצא לו כלום, והוא עומד בסלון לבד מול הרוחות הגדולות, שקט
מהדהד כזה אין במערות אפלות, מדליק מוזיקה שיהיה משהו שיתנגן
לו בראש. בולע גלולות ומיץ, שוכב במיטה, קם, אוכל משהו, כותב
במחברת, שולח קינה ארוכה ומסוממת על פני הרשת האינטרנטית,
ונרדם לקול מוזיקה שקטה ברדיו. קם בחמש בערב, שותה קפה וחושב
שהוא צריך להתגלח, ולא יודע אם לישון הרבה זה טוב או רע לו.
דוחה את הגילוח למחר, כמו הימים הקודמים, וגם את המקלחת,
ומתי-שהוא הוא יצטרך לצאת לרחוב ולהציג את עצמו בעל כורחו,
כש-כל המטרה שלו היא לקנות פאקט סיגריות, ולהיראות נורמלי
בחברה לא נורמלית שמתחזה לנורמלית, והוא גם, איש בעל לבוש
רגיל, דרכי ארץ צנועים, מפלס לו דרך אל שלוות הנפש הבאה שלו,
כמו עוד בועת אוויר, מהם הוא לוגם בזו אחר זו. כל הזמן.