הזקן שבביתו התאכסנתי ניסה להסביר לי משהו על רגישותם למחלות
של סוסי פוני. הוא הבין דבר או שניים בגידול סוסי פוני כי
באורווה המטופחת שבחצר הבית התרוצצו כמה מהגמדים המקסימים
האלו. אבל אני התקשיתי להבין אותו. המבטא שלו היה כבד מדי
בעבורי. על כול מילה מדבריו שהבנתי פספסתי שתיים. אשתו שטרחה
במטבח על הכנת תבשיל לארוחת הצהריים, צעקה לו שיעזוב אותי
במנוחה. "אתה לא רואה שהוא מעוניין ללכת לראות את הצוקים" היא
אמרה לבעלה בטון נוזף. הזקן המהם משהו על נשים ויצא לסוסיו
שבחצר. לפחות הם לא יצעקו עליו. הודיתי בנימוס לאישה ויצאתי
מהבית הכפרי  בעל גג הקש הכהה. סגרתי אחרי את שער העץ  והתחלתי
צועד בשביל המוביל לצוקים. עמדתי להגשים חלום.
באמת שאינני זוכר מתי לראשונה התאהבתי בצוקי מוהייר. אני חושב
שעוד בהיותי ילד, התגלגלה לידיי גלוית נוף מאירלנד שלכדה אותי.
המראה היה כה מרהיב עד שהבטתי בה מקרוב ומרחוק, מנסה ללכוד את
הפרטים הקטנים ביותר שנקלטו בעין המצלמה. המראה העוצמתי של
העלווה הירוקה הנעצרת על שפת הצוקים, וקירות הגיר הלבן
המשתפלים בחדות למימי האוקיינוס הכחול שמתחת, תפס ולא הרפה.
בעיניים עצומות יכולתי לאתר את מיקומם המדויק של הצוקים באחד
מעמודי אטלס המפות הכבד שבבית. היו לילות בהם התמונה הסטטית
התעוררה לחיים בחלום וכך חזיתי שלא לומר, הזיתי, בעשב הנמוך זע
ברוח , ושמעתי את רחש הגלים. אינספור פעמים מצאתי עצמי בוהה
בתמונת הנוף המקסימה ומדמיין איך אני  נטמע בתוכה. לא פעם
הבטחתי לעצמי לעשות כול מאמץ ולהגיע לצוקי מוהייר. לחוות את
המקום במציאות. אלא שחיי היומיום איימו להטביע את חלומי.
בוודאי גם אתם מכירים את זה: לחצים בעבודה, חתונה, גירושין כול
אלו לא השאירו זמן להגשמת פנטזיות.
משום מה, דווקא יום הולדת חמישים היה הזמן המתאים עבורי לעריכת
חשבון נפש עצמי. את המאזן העלוב של הישגים וכישלונות ביובל
שנים, ערכתי בחברת כוס בירה צוננת בבר תל אביבי. שם, תחת מסך
טלוויזיה מושתק קול  וליד חבורה שחגגה שמחתו של אחר, הבנתי שאם
בשנה הקרובה לא אנער את עצמי, לעולם לא אגשים אף חלום ובתוך כך
גם את גדול חלומותיי,  להגיע לצוקי מוהייר.
חודשיים מאוחר יותר והנה אני פוסע לי מעדנות בשביל הצר המוביל
מן הכפר בעל השם הארוך אל נקודת התצפית על הצוקים. אתמול בבוקר
עוד עשיתי דרכי באוטובוס הסגול של "וירג'ין - בס" מדבלין למחוז
קלייר. מונית סגולה של "וירג'ין - טקסי" הביאה אותי מאֶניס
בירת המחוז עד לבית האיכרים שבכפר. ארוחת ערב דשנה על שולחן
האיכרים המבוגרים, שנת לילה טובה והנה אני צועד נרגש לעבר
הצוקים, אל חלום שמתגשם.
השביל היה צר וחולי אבל החול לא היה מהסוג שמאט את ההליכה.
משני צידיו שיחים נמוכים המתאימים למישור סחוף רוחות. גשם דקיק
החל יורד או שמא אלו הן טיפות גלים הנישאים ברוח במעלה הצוקים.
היססתי אם לכסות את ראשי בכובע המעיל אך החלטתי שלא, לטובת
ההתמזגות המוחלטת עם הנוף. ממילא הטיפות  היו זעירות ונחתו
בנועם עדין על ראשי עד שלא מצאתי טעם לחוסמן. את סופו של השביל
לא יכולתי לראות מאחר והתעקל בחדות כמה מטרים לפני. הגעתי
לעיקול, פסעתי בו ואז נפרסה בפני תמונה פנוראמית מדהימה ביופיה
העולה על כול חלום. במציאות הצוקים נראו גבוהים יותר ולבנים
יותר מאלו שבגלויית ילדותי. הים שמתחת היה כחול יותר והמפגש
העוצמתי שבין הגלים לדופן הסלעים יצר מוסיקה נפלאה. רק במבט
שני הבחנתי שבמציאות כולל הנוף רכיב שלא נקלט בגלויה: שחפי חוף
גדולי גוף העפים מעלה ומטה בצווחות גיל. עמדתי נפעם מול יפי
הבריאה, מהופנט מהמראות, מהקולות ומתחושת הליטוף של הטיפות
הזעירות. כמה זמן ניצבתי כך, קשה לי להעריך אבל זה לא היה זמן
קצר. איך אני יודע? הגב התחיל לשדר אותות מצוקה שהתחברו לכדי
המלצה: כדאי שתשב.
באירלנד כמו באירלנד. יש ספסל עץ מסודר היכן שצריך שיהיה,
ובאופן מפתיע לנו הישראלים, הוא גם צופה אל הנוף ולא ניצב
בכיוון ההפוך ממנו. בשעה הבאה התפעמתי מן הנוף בעודי יושב על
הספסל שהיה מחובר ללוח בטון ממש בקצה המצוק. האופק כולו היה
פרוס לפני מקצה עד קצה ואני התמכרתי ליופיו.  הטבע הפראי
שבמקום מיוחד זה השרה עלי שלווה מוחלטת כמוה לא חשתי מעולם.
למרות אוושת הרוח וצרחות השחפים חשתי בשקט פנימי מופלא.
בשיאה של שלוות הנפש קלטו אוזני צליל זר, לא שייך. קול דיבור
אנושי. שני צעירים, גבר ואישה, ניצבו כעשרים מטרים ממני ולא
חדלו מלדבר. ניסיתי להתעלם אבל קולם פיצח את מעטה השלווה שעטף
אותי, חדר למוחי ויצר תסיסה בכמות המתאימה למבשלת בירה בגודל
בינוני. לשיאם הגיעו הדברים כאשר האישה התחילה להפיק מגרונה
בליל של צלילים צורמניים. הרגשתי איך הווריד שבזווית מצחי
מתנפח, איך אני מאדים מכעס ואיך אני תיכף אתפוצץ אם לא אעשה
משהו שיגרום להם לסתום את הפה או לזוז למקום אחר.
קמתי וצעדתי לעברם כרובוט המונחה בידי זרמים של זעם. הם נראו
צעירים ממני בעשרים שנים לפחות. זוג פוחז, הוא חובש משקפי שמש
ושערו הארוך אסוף כזנב סוס, והיא בשיער קצר. התקרבתי לעברם
בצעדים נמרצים ובקול כועס דרשתי מהם לשתוק. הבחור המשיך להביט
בנוף בעוד הבחורה פנתה לעברי בחיוך נעים שהמיס באחת את כול
כעסיי. היא מיהרה להתנצל  על ההפרעה שגרמו לי.
עכשיו הגיע תורי להיות נבוך. ואפילו הרבה. לא בגלל ששניהם
מיהרו להושיט ידם לעברי לצורך היכרות, לא בגלל שהבחור היה תייר
כמוני,  ולא בגלל פניה הנאות, אלא בגלל הקושי שהציבו לפני.
מסתבר שהבחור עיוור והיא, מוזיקאית מלונדון, מתארת לו את הנוף.
הבעיה הייתה שהבחור עיוור מלידה. עכשיו, לך תתאר לאדם שכזה את
הים הכחול, את השמים האפורים, את צוקי הענק הלבנים, ואת השיחים
הירוקים. בלתי אפשרי. הרי אפשר לומר לו את צבעו של כול דבר אך
הוא לא יידע לתרגמו למראה כי מעולם לא ראה צבע.  אז הוא טעם
ממי הים המלוחים, והריח את האוויר המבושם, ומישש בידו עלה וענף
מאחד השיחים הנמוכים שבדרך, והאזין לקולות השחפים. אבל איך
אפשר להעביר אליו תחושה של צבע? הרי בלעדיו החוויה לא תהא
שלימה. כדי להתמודד עם הקושי, הסבירה הבחורה, היא נעזרת בחוש
המוזיקלי המפותח שלו. לבחור יכולת אבחנה מוסיקלית עדינה
המאפשרת לה להעביר אליו גם את מימד הצבע. היא פשוט שרה לו את
הצבעים. הקול הנמוך ביותר שלה מייצג את הצבע השחור. הקול הגבוה
ביותר שלה מייצג את הצבע הלבן. בין השחור ללבן קיים מנעד שלם
של גוונים וצלילים אותם היא משדרת אליו בקולה הצלול.
הזמנתי אותם לשבת לצידי על הספסל. עצמתי את עיני בזמן שהיא
מילאה בעבורו בצבע את תבניות הנוף הריקות. התאמצתי לנסות ולחבר
צליל לצבע ולא הצלחתי. הבטתי עליו, כולו מרוכז במאמץ ליצור
בראשו תמונת נוף ברורה על בסיס האותות הקוליים. אט אט החל חיוך
מתפשט על פניו. התמונה הושלמה. ככה ישבנו שלושתנו על הספסל
וגמענו את הנוף איש בדרכו. מדי פעם הגנבתי מבט לעברה של
הבחורה. קיוויתי שהעיוור יודע עד כמה יפה היא. לא ידעתי אם
יחסיהם עסקיים בלבד או מעבר לכך והייתי נבוך מכדי לשאול.
שבוע ימים תכננתי להישאר בכפר הקטן ובכול בוקר פקדתי את נקודת
התצפית והספסל שלידה. משם יצאתי לטיולים רגליים נינוחים בסביבה
הכפרית הנאוה. באחד הטיולים, לקראת סוף תקופת שהותי באזור,
שבתי ופגשתי בבחור העיוור. לדאבון ליבי, בת לווייתו הפעם הייתה
אישה אחרת כעורה למדי.
"מה קרה לקודמת?" שאלתי את העיוור.
"הצבעים שלה היו חדים מדי לטעמי. למזלי מצאתי מורה למוזיקה
שהצבעים שלה חמים ונעימים לי יותר, אם אתה מבין למה אני
מתכוון" אמר העיוור בחיוך.