השדות עטורים בפרחים.
ואני,                                              
רק בעיני אביט
ואליהם לא אגש.                                              
                             

דעי לך,                                                    
                 
שכל עשב ועשב
יש לו שירה מיוחדת ,
משלו.
והנשמה קרויה עשב.

וזרע העשב ,
יונק מכתר אדמתו
בעטרת שורשיו.

ומחכים פסיגו הימני
ומבין השמאלי.
בדעת הנץ הנצר .

ועולה הגבעול,
שבחסד עצתו
ובגבורת  ֹשׅיפַתוֺ,
שמח ומתפאר בעליו.

ושואף הניצן אל הנצח,
בגלותו אט אט הודו.
עם צוף מתוק ביסודו,
ממשיך הוא ריח משכר.

או אז,
יפרח כחתן פרחו
זוהר ככתר מלכות.


השדות פורחים עכשיו.
ואני,
רק בעיני אביט
ושמה לא אבוא.

עם מי אטייל?
עם מי אגע בפרחים
ואנצור תמונתם לעד?
עם מי אחזה בזיו השכינה?!

איה את יונתי?
בואי וגלי,
בואי ונגני שירתי,
אלתי , שכינתי.

אין סוף,
אהבתי השלמה,
גל עיני ואביטה-
נפלאות תורתך



לשרוני