כשהמורה הדסה הסבירה לנו בכיתה ג' מה זה פיל לבן, מיד העליתי
בדמיוני פיל בחנות חרסינה. הרבה יותר מאוחר, בביולוגיה בחטיבה,
אמרה לנו המורה תמר כבדרך אגב שפילים לא יכולים לקפוץ ושהחיה
שיכולה לקפוץ פי עשרים מגובהה היא פרעוש. אני זוכרת שחשבתי שאם
פילים היו קופצים, היו רעידות אדמה בלתי פוסקות. המחשבה הזו
שעשעה אותי. באחד ממשחקי אמת או חובה בהפסקה,  ריקי שאלה את
עופר החנון למה הוא כל הזמן עם יד ימין בכיס. מה אתה מאונן.
עופר החנון ענה שיש לו מאז כיתה ג' פיל לבן קטן בכיס.  מהשקיות
האלה של החיות מפלסטיק תוצרת סין. חמש עשרה חיות בחמישה שקלים.
שככה הוא מרגיש שהוא לא לבד כשהוא לבד (ירדו לו דמעות בלי שהוא
בכה ) וגם כשלא שמים אליו לב למרות שיש לו דברים חשובים להגיד,
הוא לוחץ את החדק של הפיל הלבן שלו והוא לוחץ לו על האצבעות
בחזרה שזה הסימן שהוא מקשיב לו. עופר לא הסתכל לנו בעיניים.
הפנים שלו היו מוטות כלפי הרצפה. אנחנו שתקנו. הסתכלנו זה על
זה וגם על עופר ואני רציתי שפיל לבן וגדול יקפוץ על כולנו
ושהאדמה תבלע את הבצפר. ואז יוסי הדפוק קם ואמר עופר אתה כזה
סיסי דבילית והפעמון צלצל.
‌במפגש בוגרים שריקי אירגנה עשר שנים אחר כך, היחיד שאי
אפשר היה להשיג היה הוא.